לברון ג'יימס - יותר גדול מג'ורדן
מבחינת כדורסל נטו קינג ג'יימס אולי אף פעם לא יעבור את מייקל, אבל בכל מה שקשור למעורבות חברתית הוא מסמל נקודת מפנה היסטורית ומחזיר אותנו לימים שבהם לספורטאים היה אומץ
עד סוף השבוע, אפשר להניח, יעבור קובי בראיינט את מייקל ג'ורדן בטבלת קלעי כל הזמנים, ובכך ינעץ סיכה נוספת במפת האובססיה חסרת הסיכוי שלו להתייצב איתו על אותה מדרגה. בראיינט, איש חכם, מסרב לקבל את זה שלא חשוב בכמה עמודות סטטיסטיות יעבור את ג’ורדן, הוא תמיד יהיה סנטימטר מתחתיו, כי המיתוס הכדורסלני של מייקל ג’ורדן הוא תקרת זכוכית שלעולם לא תנופץ.
עוצמת האגדה כל כך גדולה שהיא מכסה בקלות את כל מה שמאוד לא נחמד ומאוד אנוכי במייקל ג’ורדן האדם. וזה בדיוק החרך הקטן בדלת שדרכו יכול היה קובי למצוא לעצמו זהות משלו ולהוכיח שבניגוד למייקל, אכפת לו גם מהחיים שמעבר לסטטיסטיקה, וממה שקורה ברחוב לאלה שקונים את הנעליים שלו. אבל אובססיה היא אובססיה וקובי בחר להיות כמו ג’ורדן גם בתחום הזה.
כשמייקל ג’ורדן נשאל, בשיא הקריירה, מדוע הוא אף פעם לא מביע דעה בענייני השעה, הוא ענה: "גם אנשים שלא מסכימים איתי קונים נעליים". מעורבות חברתית וניצול המעמד שהגעת
בפעם הראשונה בחייו שבה ג'ורדן כן אמר בפומבי משהו משמעותי הייתה בעונה שעברה, ביושבו כבעלים של קבוצה, כשפתח פה על דונלד סטרלינג. ואפילו כאן הוא גם לא ממש לקח סיכון וגם ממש לא היה הראשון. הרבה לפניו היה לברון ג'יימס, שהבהיר מיד כי אם סטרלינג לא ייזרק מהליגה, השחקנים ייקחו את הכדור ויילכו הביתה. לברון אולי אף פעם לא יעבור את שניהם בסטטיסטיקות, אבל הוא עושה את מה שלקובי בראיינט לא היה אומץ לעשות – הוא שם את עצמו על מדרגה שמייקל ג'ורדן לעולם לא יוכל להגיע אליה.
בשנה שעברה, כשטרייבון מרטין בן ה־17 מפלורידה מצא את מותו, פחות או יותר בגלל הפשע הנורא של ללכת ברחוב כשצבע העור שלך שחור – ג'יימס ודוויין ווייד הובילו שורת מעשי הזדהות סימבוליים של שחקני מיאמי היט. לפני שבועיים, כשחבר מושבעים בפרגוסון שבמיזורי החליט לא להעמיד לדין את השוטר דארן ווילסון שהרג את מייק בראון בן ה־18, העלה ג’יימס לאינסטגרם איור של טרייבון מרטין ומייק בראון הולכים חבוקים, וכתב “איך אנחנו כחברה מרשים שדברים כאלה יקרו פעם אחר פעם??!"
גם המקרה האחרון של מות גבר שחור – אריק גארנר, שנחנק למוות ע"י שוטר בניו־יורק – שהסתיים שוב אפילו ללא משפט, לא עבר בשקט אצל לברון. שלשום הוא עלה לחימום לפני המשחק נגד הנטס בברוקלין, כשהוא לובש חולצה עליה כתוב I Can’t breathe - המילים האחרונות שאמר גארנר לפני שנחנק למוות, ושהפכו לסלוגן המחאה השוטפת את אמריקה בשבוע האחרון.
לברון – יחד עם קיירי אירווינג, קווין גארנט ודרון וויליאמס – ביצעו את אקט המחאה הצנוע הזה יומיים אחרי שדרק רוז עלה לפרקט ביונייטד סנטר בדרך שמייקל ג’ורדן לא היה חושב עליה אפילו, כשהוא לובש את אותה חולצה. זו בסך הכל חולצה, אבל כשפיגורות כמו לברון ורוז לובשות אותה, הגלים שוטפים את אמריקה מחוף לחוף. וגם, אולי, מסמלים נקודת מפנה היסטורית במעורבות ספורטאים מקצועניים בנושאים חברתיים, שנעלמה כמעט לגמרי בעשרים השנים האחרונות.
ההיסטוריה מחבבת אנשים אמיצים
זה לא היה ככה פעם. פעם, מזמן, לספורטאים היתה לא רק מודעות חברתית, היה להם גם אומץ. מוחמד עלי היה כמובן המתאגרף הגדול בכל הזמנים, אבל הוא לא היה ספורטאי נטו גדול יותר מג’ורדן או פלה או מראדונה או קרל לואיס, אותם ניצח בדרך לבחירת קונצנזוס כספורטאי המאה ה־20. מה ששם אותו מעליהם היה האדם שבכפפה.
האומץ לסרב לשרת בווייטנאם, האומץ להילחם למען שוויון זכויות לא רק לאחים השחורים שלו אלא גם ללבנים עניים שנדפקים בידי אותה מערכת, המעשה הפטריוטי – שהיום היה נחשב כבגידה – של זריקת המדליה האולימפית לאחר שבעלי מסעדה סירבו לשרת אותו בגלל צבע עורו. בזמן אמיתי, אמריקה שנאה את עלי. היום הוא אחד האייקונים הגדולים שלה. ההיסטוריה עשתה איתו צדק, כי ההיסטוריה מחבבת אנשים אמיצים.
ולא רק עלי. ג’ון קרלוס וטומי סמית זיעזעו את העולם עם האגרוף השחור שלהם על הפודיום באולימפיאדת מקסיקו 1968. כשחזרו לאמריקה פחדו במשך שנים לצאת מהבית, אבל היום הם שניים מהמיתוסים האולימפיים הגדולים ביותר, למרות שאף אחד לא ממש זוכר באיזה ענף הם התחרו. ועוד לא הזכרנו כמובן את ג’קי רובינסון, האיש שעל הכתפיים שלו יושב היום נשיא ארה”ב, ובילי ג’ין קינג, האישה שבלעדיה אולי לא היה ספורט נשים בארה”ב.
כל זה השתנה איפשהו בשנות ה־80, כשהכסף הגדול הגיע לספורט והרעיל הכל. ג’ורדן אכן היה מביא הבשורה וכולם הלכו אחריו, כי כולם רצו להיות לייק מייק, וכדי למכור נעליים אסור להרגיז אף אחד, וכדי לזכות באליפויות צריך להשאיר את החיים האמיתיים מחוץ לחדר ההלבשה. יוצא הדופן היחידי כמעט היה מג’יק ג’ונסון, ששינה במו ידיו את היחס למלחמה באיידס, אבל גם זה קרה כשהחיים הכריחו אותו.
ודווקא עכשיו, הדור הנוכחי, זה שאומרים עליו שהוא אנוכי וציני וממוסחר ורובוטי, דווקא הדור הזה מראה סימני מרידה. בשנה שעברה יצאו כמה שחקני NFL ו־NBA בתמיכה קולנית בזכויות הומוסקסואלים. קובי בראיינט, אגב, היה אחד מהם, שזה כבר יותר ממה שג’ורדן עשה כל הקריירה, אבל לתמוך היום בזכויות הומואים באמריקה זה משהו שנלווה אליו סיכון מאוד נמוך. הסיפור הגדול הוא כמובן מה שקורה בשנה האחרונה סביב מקרי מוות של צעירים שחורים. שחקנים, בעיקר ב־NBA אבל לא רק, החליטו שהם לא מוכנים לשתוק יותר, והתוצאה מדהימה למדי.
לא כולם אוהבים את זה, ודאי שלא. החובה של ספורטאים שחורים לשתוק הפכה לנורמה חברתית במדינה שהחליטה מזמן כי הדרך היחידה להילחם בגזענות היא פשוט לא לדבר על זה. השחקנים האלה הסתכנו באובדן של ספונסרים ובזימון למשרדי הבעלים, שהבהירו להם כי הם מקבלים מיליוני דולרים אך ורק כדי לעלות לדאנק, אז הם פשוט ויתרו.
מרבית הצופים באצטדיונים באמריקה הם לבנים שאוהבים את הכוכבים השחורים שלהם רוקדים באנד־זון וסותמים את הפה. כשלפני שבועיים עלו חמישה שחקנים של סנט־לואיס ראמס לחימום עם ידיים מורמות בפוזה שהפכה לסמל המחאה נגד הריגתו של מייק בראון בפרגוסון – אוהדי הראמס רתחו מזעם ומשטרת סנט־לואיס דרשה מהליגה לקנוס אותם. שדרי רדיו וטלוויזיה המומים לא פחות תהו בקול רם – ומבלי להיות מוטרדים כלל מכמה גזעני זה נשמע – האם השחקנים מבינים על מה הם מוחים.
גם במקרה של דרק רוז שאלו עיתונאים לבנים האם האיש שגדל באחת השכונות הקשות ביותר של שיקגו, מבין על מה הוא מדבר. כי הרי עוד מימי מייקל ג’ורדן הרגילו אותם שספורטאים שחורים הם לא יותר מבבונים שיכולים רק לרוץ מהר ולקפוץ גבוה, והנה פתאום יש להם דעות על החיים ולמרבה האימה הם גם מביעים אותן. לברון ג’יימס ודרק רוז הם בוודאי לא ג’קי רובינסון, אבל הם גם לא מייקל ג’ורדן וקובי בראיינט, ומי היה מאמין שזו תהיה חתיכת מחמאה.
לפנייה לכתב/ת 
