אני מפחדת, אבל לא תשתיקו אותי
אני מפחדת מהיום שבו איאלץ להביט לבתי בעיניים, ולהסביר לה מדוע אינה יכולה ללכת לבית הספר, מפני שאמא העזה לחשוב אחרת. אך באותה העת, אני גם מבועתת מפחד שמא בנותיי יהפכו אף הן לאסירות תחת תקרת זכוכית. ויותר מהכל, אני מפחדת מהיום שבו לא אהיה מסוגלת לצעוק את האמת
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אז גם אני מפחדת. מפחדת מכך שאני מנסה לעשות מיני-מהפכה בזכויות הנשים במגזר החרדי, על מנת שחברותיי המפוחדות יתעוררו ויעזו. מצבנו לא הולך להיות טוב יותר, ואם לא נעזור לעצמנו, הם לא יעזרו לנו. הם לא עזרו לנו שנים, ולא יתחילו בכך כעת.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- סוף עצוב לפרשת זכרון: המשפחה הנרדפת עזבה את העיר סופרמן - גיבור העל היהודי
- בשכונה החרדית שלי, נאים השכנים/ אריאנה מלמד
אנחנו נעדרות ייצוג, נעדרות פנים, מחוסרות זהות, שקופות. חברותיי הן נשים שקופות שהצרחה הכי גדולה שלהן היא השתיקה, המבט המושפל, והן לעולם לא יעזו לבקש עזרה. כשיעשו זאת, הן תמיד יפחדו להקשיב לעצות, ויתחילו להביט ברחוב לאחור. חברותיי תמיד יכינו ראשיהן, יצייתו בהכנעה. יחיו בצל החשש. המחיר הכבד לנגד עיניהן. פעמים הרבה הן משתלבות בנוף, נטמעות בו משל היו עץ או מרצפת על המדרכה. להמון העוברים והשבים לא באמת אכפת אם הן שם. יש להן פנים זהות.
זוהי הגזירה שהמדינה גוזרת עליהן בכל רגע נתון, מפני שכאשר אתה לא נותן למישהו הזדמנות, אתה בעצם לוקח אותה ממנו. כל יום, כל שעה ש"המצב הקיים" קיים, הוא עוד יום ועוד שעה שהמדינה מפקירה את הנשים השותקות בחברה החרדית.
לא מבחירה, מאילוץ
ואני מפחדת. מפחדת שחלילה יגיע היום שבו איאלץ להביט לבתי בעיניים, ולהסביר לה מדוע אינה יכולה ללכת לבית הספר, מפחדת
מהיום שבו בני לא יוכל ללכת לתלמוד התורה שהוא כל כך אוהב, מפני שאמא העזה לחשוב אחרת. אמא העזה לרצות. אמא העזה לפצות פה. אני מפחדת מנידוי חברתי. מפחדת להיות משוקצת ומוקצית.
אך באותה העת, אני גם מבועתת מפחד שמא בנותיי יהפכו להיות שקופות אף הן, שהן יהיו אסירות בתוך תקרת זכוכית. ולכן אשלם את המחיר שאשלם. לא מבחירה, כי אם מאילוץ. לא מחילול שם שמיים, כי אם מקידוש שם שמיים.
כאשר בנותיו של הקב"ה בוכות - זוהי אינה דרך תורה. גדול עוונו של המחלל שם שמיים בפרהסיה, כפי שאמרו ועוד יאמרו עליי. אך מה על עוונו של המחלל שם שמיים בסתר, באצטלה של צדיקות? אין במעשיי חילול שם שמיים, שכן בגמרא נאמר שמפרסמין את החנפים (והצבועים) מפני חילול השם.
אני לא אויבת המגזר
אז אני מבינה שיש מי שכועסים עליי, ושאין להם בעיה לומר בריש גלי שאני אויבת למגזר. אך האם להיות אוהבת לקב"ה ולשמו, פירושו להיות נגד המגזר?
אני לא מבקשת הרבה, רק את הזכות של חברותיי להשמיע את דעותיהן. זה "לא צנוע" בדיוק כפי ש"לא צנוע" לחברי הכנסת ליצמן, דרעי, גפני ושות' לשבת עם מירב מיכאלי, סתיו שפיר, זהבה גלאון וחברותיהן.
אנו נשים צנועות, מכוסות מכף רגל עד ראש, יראות שמיים מבחוץ ומבפנים, שיודעות שאין מקור הלכתי לאיסור של אישה להיבחר. אך בו בזמן, אנחנו מודעות לאיסור ההלכתי על צביעות של מגזר שלם.
אז אני מפחדת, אך מאמינה באמת ובתמים שהקב"ה יסייע לי ויעזור לי כפי שמעולם לא אכזב אותי. ויותר מהכל, אני מפחדת מהיום שבו לא אהיה מסוגלת עוד לצעוק את האמת, מהיום שבו הפחד ישתק את כל חלקי גופי. ולכן אני חייבת זאת לעצמי ולמגזר שלי. אני חייבת זאת לחברותיי, אני חייבת זאת למוסריותי, אני חייבת זאת לילדיי.
לפנייה לכתב/ת 
