גנבו לכם דמי כיס בכיתה ד'? אל תתבעו

הגשת תביעה משפטית עלולה לעלות לתובע במחיר אישי כבד - הן כספי והן נפשי. על כך דיברנו בטור הראשון, בסדרת העוסקת בשאלה "מדוע לא כדאי לתבוע". אלא שמלבד שאלת המחיר, חשוב להתייחס לשיקול מרכזי נוסף, לפני שמחליטים לגשת לבית המשפט: מהם סיכויי התביעה לנצח בבית המשפט?

לטורים נוספים של אבינועם מגן :

• מותר לאנשי שיווק לצלצל אלי? מדריך לספאם
• סוף עידן מדבקות המחירים: טוב או רע לצרכן
• המדינה אינה עונה? כך תקבלו שירות
  

כשאין עיגון חוקי לתביעה המוצדקת שלכם

תפקידו של בית המשפט הוא ליישם את החוק על העובדות שנחשפות בפניו. לא כל פגיעה שנגרמה לכם, אף אם היא קשה וחמורה, מצדיקה פיצוי. השופט מנחם קליין, הדגים סיטואציה כזו בהרצאה לפני מספר שבועות: הוא תיאר מקרה שבו בחור או בחורה עזבו את בן / בת זוגם לפני החתונה.

אין ספק כי מדובר בפגיעה קשה וכואבת, אולם אין סעיף חוק הקובע פיצוי על כך. מקרה אחר הוא של אדם שנעלב מאדם אחר שהטיח בו דברים שקריים מעליבים וקשים בארבע עיניים. חוק איסור לשון הרע, עוסק רק בפרסומים אשר הגיעו לאנשים אחרים זולת הנפגע. כך שאם האיש שלנו נעלב, מדברים שלא נאמרו בפומבי, אפשר בהחלט להזדהות איתו, אך כל עוד החוק לא קבע כי אסור להעליב, אזי, למרות הרצון הטוב, בית המשפט איננו הכתובת.

כשאתם צודקים - אך אין מי שיצדיק אתכם

שם המשחק הוא ראיות. בית משפט בישראל איננו מנהל חקירות או אוסף ראיות בעצמו. הצדדים למחלוקת מנהלים את הדיון בעצמם בהתאם לסדרי הדין. עליהם להביא את הראיות לבית המשפט, ובלשון הגמרא: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".

תביעה על לשון הרע תקפה רק בפומבי(shutterstock)

השופט ניזון מן הפרטים, המסמכים, העדים והראיות האחרות שהצדדים מציגים לו. בסופו של יום, אף אם ליבו נוטה לטובת צד זה או אחר, הוא מחוייב לפסוק בהתאם לראיות - להוכחות שהוצגו לו. מכיוון שאנו עוסקים במשפט אזרחי, הרי שהשופט יכריע בהתאם לטיב הראיות, לטובת מי שגרסתו חזקה ואמינה יותר.

אין צורך בהוכחה מעבר לכל ספק, אלא די בכך שטענותיו של אחד הצדדים סבירות יותר משל חברו. בשפה משפטית מדברים על "מאזן ההסתברויות", מעיין מאזני צדק דמיוניים, ששוקלות את ראיות הצדדים.

המסקנה היא שאין די בכך שאתם צודקים, יש צורך בהוכחות, ובלעדיהן - “חבל על הזמן”. דיני ראיות על קצה המזלג: בלי להכנס לעומקם של דיני הראיות, חשוב להזכיר מספר כללים שכדאי לדעת: ראשית, מי שצריך להוכיח את התביעה - הוא התובע. כך לפחות ברוב המקרים. המשמעות היא כי אם לתובע אין כל ראיות להוכחת תביעתו, הרי שהתביעה עשויה להידחות, אף בלי שהנתבע יתאמץ להביא ראיות מטעמו.  

כלל נוסף הוא שבמקרים בהם לאחד הצדדים יש מסמכים או עדים שהוא נמנע מלהציג אותם בבית המשפט, הדבר יפעל נגדו, משום שקיימת חזקה משפטית - מעין הנחה - לפיה מי שנמנע להביא ראיות שנמצאות בשליטתו - כנראה חושש כי ראיות אלו עשויות להזיק לו.

הכלל האחרון שיש לזכור הוא מה שקרוי בשפת העם "עדות שמיעה" ובשפה משפטית "עדות מפי השמועה". בית המשפט לא יתן משקל של ממש לדברים שהגיעו אל העדים דרך אנשים אחרים. כך למשל אם אשתך ספרה לך שהיא ראתה את בן השכנים שורט לך את הרכב, הרי שאין כל משקל לעדות שלך לפיה הילד אכן שרט אותו, שכן מדובר באירועים שלא נחשפת אליהם בעצמך אלא שמעת עליהם מאחרים.

כשמדובר בכסף ממש ממש קטן

הגשת תביעה כרוכה בעלויות כספיות. לעיתים יש צורך בתשלום למומחים, עורכי דין ואגרות בית משפט, עד שהעלות עולה על התועלת, בייחוד כשמדובר בתביעות בסכומים קטנים ביותר. יחד עם זאת, כאשר מדובר בנושא עקרוני של ממש, ולא סתם פרנציפ, כמו למשל בהטעיה גורפת של צרכנים, או בהקטנת אריזות, אזי יש לעשות שימוש בכלים המשפטיים המתאימים כמו למשל תביעה ייצוגית, אשר תוכל לטפל באמת בתופעה ולהפסיק את העוול.

(צילום: shutterstock)

כשמדובר בתביעה מן העבר הרחוק

היינו ילדים וזה היה מזמן. תביעות מהעבר מעלות בעיות רבות. ישנם מקרים בהם תביעות נדחות על הסף - כלומר מיד עם הגשתן. אחד המקרים הללו הוא מקרה של "התיישנות". תובעים ונתבעים רבים טועים בהבנת סוגיית ההתיישנות, אשר במקרים רבים היא סוגיה מורכבת שיכולה לחרוץ את גורל התביעה.

ברמה הפשוטה ביותר, איש מאיתנו לא רוצה ולא יכול להתגונן מפני תביעות מהעבר הרחוק. לא ייתכן כי במשך חיים שלמים נחיה בחשש שמא ההוא שאיים לפני עשר שנים כי יפגוש אותנו בבית משפט, יממש את איומו. קשה עד בלתי אפשרי לנהל הגנה מפני אירועים ישנים, אשר הפרטים הנוגעים אליהם נשכחו מאתנו וסביר מאוד שהמסמכים הרלוונטיים כבר לא שמורים אתנו.

מנגד, יש מקרים שבהם ראוי בכל זאת לאפשר ניהול תביעה גם כעבור שנים רבות, למשל במקרה בו מדובר בקטין אשר התיישנות תביעתו מתחילה רק מהגיעו לגיל 18 או מקרים בהם נודע לנו על האירוע בגינו אנו תובעים - רק זמן רב לאחר שהתרחש. לצד ההתיישנות העומדת בדרך כלל על 7 שנים, ישנו גם שיהוי - אשר אין לו פרק זמן מוגדר.

הגשת תביעה זמן רב לאחר התרחשות האירוע בגינו תובעים, מעלה שאלות רבות, גם כשלא מדובר בהתיישנות. כך למשל, תובע הטוען כי חברו הוציא את דיבתו רעה לפני חמש שנים, יתבקש להסביר מדוע הוא המתין זמן כה רב. ההמתנה הארוכה יכולה ללמד על כך שאין מדובר בתביעה משמעותית (אם לא כעסת אז - מדוע נזכרת כעת) או שאף מדובר בתובע שהעדיף לשמור עימו עילת תביעה לשעת הצורך כדי להפעיל לחץ ולהלך אימים על יריבו.

בשורה התחתונה: יש לבחון היטב את שאלות השיהוי וההתיישנות - כשתובעים רק כעבור זמן רב. הצד השני של המטבע הוא הגשה נמרצת מדי של תביעות, ברגע שהאירוע הסתיים, כשהאבק עוד לא שקע. התנהגות כזו עשויה להיראות כאימפולסיבית וחסרת שיקול דעת, מה גם שאין די זמן לפנות לנתבע בהתראה ולמצות הליכים. תביעות מהירות ומיידיות יש לשמור למקרים של צורך למנוע נזק מיידי או חשש מקביעת עובדות בשטח ואובדן ראיות. ובקיצור: לא תובעים מתוך סערת רגשות - תנו לאבק לשקוע לפני שאתם רצים לבית משפט.

כשמדובר בהתלבטות גדולה ומסובכת מדי

ישנם מקרים גבוליים בהם תחושת הצדק זועקת לתביעה, והתעלמות נתפסת כמעשה פסול וכמתן יד לעוולות בלתי נסבלות, שאין לעבור עליהן לסדר יום. במקרים כאלה ההתלבטות גדולה במיוחד וכדאי לחשוב מעבר לסיכויי התביעה.

הנה מספר דוגמאות: בעולם העבודה והעסקים, כדאי לשקול שיקולים שאינם משפטיים לפני הגשת תביעה. לא כדאי לתבוע מעסיק אם אין פגיעה של ממש ורוצים להמשיך לעבוד באווירה טובה באותו מקום עבודה. כך גם לא כדאי לתבוע מעסיק אם מדובר בענף מקצועי ספציפי ומשפחתי בו כולם מכירים את כולם משום שעצם הגשת התביעה עשוי להוות מכשול למציאת עבודה עתידית באותו תחום.

לא כדאי לבעלי עסקים למהר ולהגיש תביעות נגד עסקים אחרים אשר ייתכן כי בעתיד הם יזדקקו לשירותיהם, ומעל הכל, לא כדאי לעסקים לתבוע לקוחות. צרכנים ממש לא אוהבים את זה, אך בהחלט אוהבים לדבר על זה. מאותה סיבה, לפעמים, לא כדאי לעורכי דין לתבוע את לקוחותיהם - יתכן כי אלו תביעות בהם הנזק עולה על התועלת, שהרי איזה לקוח מעוניין בעורך דין שעשוי לתבוע אותו?

הכותב הינו עורך-דין העוסק בהגנת הצרכן, לשעבר ראש הקליניקה לזכויות הצרכן בקריה האקדמית אונו