בלי צעקות: לגרום לילד עם ADHD להכין שיעורי בית

יום לימודים שגרתי הוא עוד יום של מאמץ ותסכול עבור תלמידים עם הפרעות קשב וריכוז, לפחות עבור רובם. הם נדרשים לעשות אין סוף משימות שלא מתאימות לנתונים הנוירולוגיים שלהם: לשבת בשקט זמן ממושך, להתרכז במשימה, לנהוג באיפוק ומשמעת, לחשוב באופן מסודר ורציף, לזכור ולשמור על לוח זמנים. משהסתיים יום הלימודים, התחושה היא של עומס גדול ועייפות פיזית ומנטלית וקיים רצון להתפרק מכל אלה ולא לחשוב יותר מדי.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

ואז מגיעים שיעורי הבית. אלא ש"בעל הבית" ממש לא נגיש. זה הדבר האחרון שהתלמיד מוכן להסתבך איתו אחרי הבוקר המתיש. ואכן, אם נשאל בעלי הפרעות קשב בוגרים מה הם זוכרים על נושא שיעורי הבית, התשובה שנקבל ברוב המקרים תהייה: "מעולם לא הכנתי שיעורי בית!". במקרה הטוב, היה ניסיון להעתיק מחבר או לדרוש מההורים לעשות במקומו.

הסיבות להימנעות הזו הן רבות מאוד. זה מתחיל בחוסר הנגישות הכל כך מובנת, אולם לכך מצטרפות סיבות רבות, הקשורות באופי התהליך של שיעורי הבית, ובכלל זה:

התנאים הפיזיים 

בבתים רבים אין פינה שקטה שמאפשרת ריכוז, לפחות מינימלי. לדוגמה, יש ילדים שאמורים להכין שיעורים במטבח,

 כשמסביבם המולה של אוכל והווי משפחתי. לרבים אין שלחן מסודר, אין ארונית לאחסון דברי הלימוד, אין קלסר או ילקוט מסודר. בתוך כל זה, הילד עם הפרעת קשב איננו יכול להתארגן לפעולה מאומצת הדורשת חשיבה, ריכוז, רצף וארגון, פונקציות שחסרות לו מטבע ההפרעה.

תוכן השיעורים עצמם 

לרוב נסמכים שיעורי הבית על הנלמד בכיתה. ילדים עם הפרעות קשב, במקרה הטוב, מתחברים ללמידה בכיתה במקטעים מקטעים, מעין פאזל של מידע שיש בו "חורים" של חולמניות וחוסר ריכוז. החיבור הרופף בין כל חלקי הפאזל לא נותן תמונה שלמה ולכן המשימות של שיעורי הבית מעוררות תחושה של חוסר הבנה, של חוסר אונים, של "אני סתם טיפש שלא מבין כלום". בנוסף, שיעורי הבית דורשים לא פעם קריאה ממושכת, כתיבה מסוגננת, ארגון חומרים, התמקדות בעיקר - פעולות שהן קשות במיוחד לתלמידים עם הפרעות קשב.

הגורם הרגשי 

שיעורי הבית המתסכלים חרוטים אצל הילדים כפיסת חיים משעממת וחסרת סיכוי, וגם אם הם מחליטים ברגע של כוונות חיוביות להכין שיעורים, קיימת חרדה מראש מביצוע המשימה. חרדה כזו פוגעת ביכולת לחשוב, ואז גם חוסר ההבנה רק מחמיר וחוזר חלילה. כתוצאה מכך, נראה תופעות של דחיינות ("עוד מעט אני מכין", "אחר כך...") או תופעות של ילדים ש"דוגרים" שעות על השיעורים כמעט ללא התקדמות, וכאלה שמכינים בחטף כלאחר יד רק כדי לסיים עם הסיוט המתמשך.

עמדתם של ההורים

יש הורים שחושבים ששיעורי בית הם חיוניים לעתידו של הילד, ולפיכך לוחצים ומאיימים או בודקים את הילד בלי הרף. לעומתם, יש הורים אחרים שכבר נואשו וויתרו ואינם מעוניינים לקלקל את מערכת היחסים שלהם עם הילד בגלל שיעורי בית. אלה גם אלה, יוצרים בילד מתח לא בריא ואינם מקדמים את ההתמודדות עם הקושי האובייקטיבי האמיתי הזה.

פיתויים רבים 

בשעות שלאחר הלימודים ישנם פיתויים רבים שאפשר למלא בהם את הזמן ואת הנפש. חלק מהפיתויים הם אכן חשובים וערכיים כגון השתתפות בחוגים, הדרכה בתנועה או שיח חברים. אולם יש גם פיתויים "זולים" ומאוד אטרקטיביים, כמו צפייה בטלוויזיה, משחקי מחשב או שוטטות חסרת תכלית - שרבים מבין בעלי הפרעות הקשב נמשכים אליהם כמגנט, אולי כמפלט מפני הצורך להתאמץ כל כך, להתעמת עם הקשיים, להוכיח את עצמם כל הזמן.

לטעמי, הפתרון נעוץ בחיבור נכון ומדוייק בין התלמיד, ההורה ומערכת בית הספר.

אף אחד לא יכול לייצר פתרון הולם בכוחות עצמו. הילד לא יכול לשנות את מאפייני ההפרעה שלו ולהפוך לתלמיד "חרוץ ומשקיען". ההורה איננו קוסם שיכול בתרופת פלאים להושיב את הילד ולגרום לו להתעמק בשיעורים. והמורה - גם הוא מוגבל ביכולת הסיוע בשעות אחר הצהריים ללא שיתוף פעולה של ההורה והתלמיד.

לכן, מן הראוי שסוגיית שיעורי הבית תידון ותמצא לעצמה נתיב הגון ומתאים בהתדיינות רציפה בין שלושת הגורמים האלה. כל אחד מהם אמור לתרום את חלקו לשיפור המצב.

1. הכירו במגבלות וביכולות של הילד שלכם

על מנת שהילד ישתף פעולה הוא זכאי, בראש ובראשונה, להכרה במגבלות שלו. הוא לא עצלן, לא טיפש ולא "ילד רע וחסר אחריות". הוא ילד עם קושי אובייקטיבי, והוא וגם ההורים חייבים להכיר את הקושי ולקבל הדרכה מקצועית כדי לעקוף את הקשיים וללמוד להשתמש בצדדים החזקים של הילד. תהליכים אלה קרויים "תהליכי התעצמות ותובנה".

2. אפשרו לילד לקבל עזרה כדי לפתח שיטות למידה ייחודיות

לאחר הכרת החולשות והחזקות של הילד, ההורים צריכים לאפשר לו קבלת עזרה על ידי איש מקצוע שיעבוד איתו על פיתוח שיטות למידה ייחודיות, שיעזרו לו בעקיפת חולשותיו. לדוגמה, ללמד אותו כיצד למצוא את העיקר בתוך טקסט ולא להתפזר בלי סוף מול הפרטים הטפלים. זו שיטה שיש ללמוד ולהתאמן בה.

פעמים רבות מה שהורים ומערכת בית הספר מעניקים לילדים עם הפרעות קשב וריכוז זה שיעורי תגבור של עוד ועוד מאותו דבר. אולם לרוב זה לא מה שהילד צריך. הוא זקוק לכלי למידה שיסייעו לו בלמידה יעילה, וחשוב לשים לב שזה מה שהילד מקבל.

3. עודדו את הילד לפתח עצמאות

חשוב מאוד שהילד לא יהיה תלוי בסיוע שלכם או של גורם אחר מבחוץ ובשום אופן אין להכין עבורו את שיעורי הבית. ככל שהילד יצליח להכין לפחות חלק מהשיעורים בכוחות עצמו, כך תתפתח בו תחושת מסוגלות עצמית אמיתית והמוטיבציה שלו תגבר. מסוגלות כזו שונה באופן מהותי מתחושת ההצלחה הרגעית שיש לו כאשר הוא זוכה בציון טוב בזכות הקביים שהוא מקבל מגורמים שמחוץ לעצמו. אם הוא לא יכול לזקוף את ההצלחה לעצמו, הוא גם לא יעריך אותה ולא ירחיב את מאגרי ההערכה העצמית שלו.

4. אל תכנסו למאבקים מול הילד

ההורים זכאים ליהנות עם הילדים בשעות אחר הצהריים ולא לנהל מאבק אינסופי בסוגיית השיעורים. הורים רבים מעידים כי הם מבלים שעות בישיבה אינסופית עם הילדים שלהם על שיעורי בית. זה מתיש, יוצר מתחים והתנגדויות הדדיות ובסופו של דבר, התנהלות זו אינה מחזקת את הביטחון העצמי והמסוגלות של הילד. במקרים כאלה, מומלץ לפנות לגורמים מחוץ למשפחה שיקנו לתלמיד כלי למידה יעילים.

5. סייעו לילד בהתארגנות מול הכנת השיעורים

מתי להכין, איפה, הפסקות התרעננות, ארגון הציוד הלימודי, ניהול טבלת מעקב על הכנת השיעורים ועוד. כל אלה יוצרים מסגרת יותר מובנית, שמקטינה את הנטייה להתפזרות והתמשכות אינסופית של השיעורים.

6. היו בקשר מול צוות בית הספר

המורים חייבים להבין ולקבל את הקשיים של התלמידים עם הפרעות הקשב בהכנת השיעורים. כדאי שיתאימו את הדרישות ליכולת הספיגה של התלמיד. הוא לא חייב להכין הכל. חשוב לתת לו הנחיות מדוייקות,

ואם ניתן - להגיש את הדרישות באופן מקוון. אפשר להציע שיעורי בית יצירתיים, שמעודדים שימוש במגוון אינטליגנציות וכישרונות ולראות בשיטות החלופיות כלגיטימיות. כדאי גם לתת מקום להצגת שיעורי הבית שהתלמידים מכינים בגאווה ובאופן ייחודי.

הכותבת היא מאמנת אישית מוסמכת להפרעת קשב ומנהלת מרכז "דרך מהות" של מכללת סמינר הקיבוצים