זמרות עם גיטרה - למה אתן מתחבאות?

לקראת סוף 2014 יצאו כאן שני אלבומים נשיים חשובים. "כל הדברים היפים באמת", האלבום השלישי והיפה נורא של דניאלה ספקטור, והאוסף החדש והמשובח של נתנאלה. לא היה, כמובן, כל תיאום בין הזמרות, ומועד היציאה החופף הוא מקרי בהחלט, ובכל זאת - יש משהו סמלי מאוד בחפיפה הזו. כי דניאלה ספקטור היא החולייה הכי בוהקת כרגע בשרשרת ארוכה של זמרות ישראליות, שנתנאלה הייתה אחת מהבולטות שבהן. ואני מתכוון למודל הזמרות עם הגיטרה. הענוגות, העמוקות, הנוגות משהו, שמעניקות כבוד מופגן למילה הכתובה ומקוטלגות תמיד כאיכותיות.

זה החל כבר בשנות ה-50, עם זמרות כמו נחמה הנדל, עבר למלכה הבלתי מעורערת של הז'אנר, חוה אלברשטיין ("חוה עם הגיטרה"), וממנה פרץ דרך שולי נתן, נתנאלה ואחרות, ושרד יפה גם את שנות הרוקנרול, דרך יהודית רביץ וקורין אלאל הצעירות. הגיטרה האקוסטית הוחלפה בחשמלית, עם אסתר שמיר, ובהמשך גם טל גורדון, רונית שחר ואחרות, אך העיקרון נשמר. זמרת עם גיטרה נתפסת בישראל כמשהו המקרין רצינות, עומק ומיומנות מוזיקלית אמיתית. בניגוד ל"סתם זמרת". שלא לדבר על "בובת פופ", לא עלינו. לא פלא שכשנינט טייב ביקשה לעצמה לגיטימציה, היא קודם כל למדה לנגן בגיטרה. כאילו ששליטה בכלי הופכת אותה למוזיקאית "אמיתית".

אני אוהב חלק ניכר מהזמרות שהזכרתי למעלה. ושוב, אני חושב גם שהאלבום החדש של דניאלה ספקטור ממצב אותה כזמרת חשובה עם אופי וטאץ' ייחודיים. ושהאוסף החדש של נתנאלה, כולל השירים החדשים והמוצלחים שכלולים בו, עושה צדק עם אחת הזמרות הכי מיוחדות שפעלו פה. אבל אני חייב להודות שבאופן כללי, תמיד התקוממתי מהכבוד האוטומטי שמוענק פה לזמרת עם גיטרה. בייחוד על רקע הזלזול שהוא נחלתן של זמרות מסוגים אחרים. וספציפית, זמרות פופ שמעזות להשקיע באופנה, להיראות לוהטות ולא לשיר שירי משוררים.

יש משהו בסגידה האוטומטית הזו לזמרות נוגות עם גיטרה אקוסטית, שהוא חלק מהדי.אנ.איי הבעייתי של המוזיקה הישראלית, לפחות הישנה. כי מה הוא מבטא בעצם? מתן כבוד מוגזם למילה הכתובה - מוזיקה היא הרבה יותר משיר מולחן של נתן זך, עם כל הכבוד וכו'. יש בה גם קצב, גרוב וסקס, וכל אלה לא ממש באים לידי ביטוי בז'אנר הזה (מה שמזכיר את הקולנוע הישראלי של פעם, שהעדיף את הדיאלוגים על פני האסתטיקה והמגניבות. זה לא נגמר טוב); פחד, כמעט קמאי, מנשיות אמיתית - הבנות שלנו עם הגיטרה הן רכות, ענוגות, רגישות, אינטליגנטיות. כל מה שהיית רוצה מהחברה הכי טובה שלך. אבל, לעזאזל, הן כל כך לא סקסיות (בהכללה, בהכללה). אפילו ההעמדה הזו, עם הגיטרה הגדולה, תמיד נראית כאילו נועדה להסתיר את האיברים המעניינים באמת; ובאופן כללי - רתיעה מכל דבר שהוא חייתי, יצרי ולא שכלתני. מישהו אמר אשכנזיות?

מה שהכי מדהים הוא שגם היום, ב-2015, המצב פה לא שונה במיוחד. בעולם הגדול סיכמו ממש כרגע את שנת הישבנים הבינלאומית. שנה שבה גם קשישה מכובדת בת 45 כמו ג'ניפר לופז לא יוצאת מהבית, בלי לטלטל אנושות את עכוזה המחוטב. המודל הנשי במוזיקה האמריקאית הוא אמנם לא פעם מביך ומוגזם בפרובוקטיביות שלו, אבל הוא עדיין מפתיע, מלא חיים וגם מלא בשירים טובים באמת. כאלה שעומדת מאחוריהם סוללה של מוזיקאים מוכשרים, כולל המבצעת.

ומה קורה פה? המושג "זמרת פופ ישראלית" הוא עדיין התחלה של בדיחה. ולחילופין - רוני סופרסטאר. כל ניסיון לייצר פה אחת כזו נכשל, כולל תוכנית ריאליטי שלמה שירדה לטימיון ("ישנן בנות" של דנה אינטרנשיונל, (כשלעצמה - היוצאת מהכלל). גם בפופ המזרחי המצליח זמרות הן עדיין מצרך נדיר. ובטח כאלה שגם מקרינות מיניות כלשהי. רוקרית מצליחה לא נצפתה כאן מאז, ובכן, מאז שהפריטנדרז הופיעו בפארק הירקון. מזל שיש את קרולינה, כדי שנוכל לדבר על כוכבת מסוג אחר.

הקטע המוזר הוא, שהפוריטניות הזו שאפיינית למוזיקה לא שולטת בהכרח במדיומים אחרים. הטלוויזיה הישראלית, בייחוד הריאליטי, עתירה גם בנשים יצריות, פרובוקטיביות שלא בהכרח גדלו על "קצת אחרת". בקולנוע הישראלי קשה למצוא סרט שאין בו סצינת עירום. והתקשורת הישראלית, באופן כללי, היא הרבה יותר צבעונית, חשופה וצעקנית ממה שאנחנו מקבלים במצעדי הפזמונים. אז מה יש דווקא במוזיקה הישראלית, שגורמת לזמרות להתחבא מאחורי הגיטרה?