מחאת התיכוניסטים: "לומדים שרק מי שצועק - מקבל"
מחאת התיכוניסטים עולה שלב, והיום הם משביתים את הלימודים בכל רחבי הארץ. נירית צוק, אמא לתלמידת תיכון שובתת, לא מבינה כיצד ייתכן שמשרד החינוך לא עצר את כדור השלג הזה הרבה קודם, ומודאגת מהמסר שהתלמידים מקבלים: רק מי שצועק במדינה הזו - מקשיבים לו
אומרים שהנוער של היום, זה המכונה "דור ה-Z" או "דור הפייסבוק והווטסאפ", הוא דור מנותק. אומרים שזהו דור שחי בתוך בועה, כזה שאין לו מודעות פוליטית או רצון כלשהו למעורבות חברתית. דור אלים יותר, בעייתי יותר, קיצוני יותר. אז אומרים. מחאת התיכוניסטים, שנכנסה היום לשלב המעשי של השבתת הלימודים, מראה שכ-ו-ל-ם טועים.
<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>
שמעתי הורים, ומורים, שמאשימים את הילדים בשטחיות, בכך שכל מה שהם רוצים זה להפסיד לימודים. תגידו, אתם רציניים? הרי כבר חודשים, יש שיאמרו שנים, מסבירים להם שוב ושוב עד כמה הגדנ"ע, "מסע ישראלי" ושאר הטיולים חשובים. והם הפנימו. הם מבינים היטב את הערך הלימודי, החינוכי והחברתי של הטיולים האלו, ולפני כל טיול ההתרגשות בשיאה. אז עכשיו מצפים מהם לספוג את הודעות הביטול, לנשום עמוק ולהגיע ללימודים כרגיל, כי אין ברירה? האם זה הגיוני בכלל?! האם זה באמת מפתיע שהם פתחו במחאה?
אין עם מי לדבר, ולא ברור איך ומתי הבלגן הזה יגמר
למי שלא עקב אחר הפרטים, הסיפור הזה התחיל לפני כחודשיים לערך, כאשר הוחלט להאשים מנהל בגרימת מוות ברשלנות של
הבוקר, כשפתחתי את הסלולרי, קיבלתי מבול של הודעות ווטסאפ. ההורים בכיתה של הילדה שלי, תלמידת תיכון, מבולבלים. חלקם תומכים במורים, חלקם דווקא מצדדים בתלמידים. אבל כולם בעיקר חוששים מתחושת הבלגן, מרעידת האדמה הזו שנחתה עלינו. לכולם ברור שהקרקע בוערת, ובאין שר חינוך בשטח התחושה היא קשה. אין עם מי לדבר, ולא ברור לאף אחד איך ומתי הבלגן הזה יגמר.
מה שבטוח הוא שהסיפור הזה חשף בצורה לא מחמיאה את הצביעות וכפילות הפנים שקיימת כיום במערכת החינוך. במערכת שבה מסבירים לילדים שלנו במשך שנים שטיולים הם חלק חשוב מתוכנית הלימודים , מדגימים להם עכשיו הלכה למעשה שהם לא באמת חשובים, ושאין שום בעיה לבטל אותם ולהמשיך בלימודים כרגיל (ואפרופו ביטולים, מישהו מתכוון לזכות אותנו ההורים על כספי הטיולים?!).
לומדים שרק מי שעושה רעש וצועק - מקבל
במערכת החינוך מסבירים להם שוב ושוב שאלימות היא לא פיתרון, ושהכי חשוב לדבר. הם משתתפים בשיעורים, הרצאות וסדנאות שעוסקים בחשיבותה של תקשורת נכונה, סבלנות וסובלנות. ואז מראים להם שבלבלו להם את המוח. ושהדרך היחידה, בעולם המבוגרים, למציאת פיתרון היא בשביתות, במחאות ובהפגנות.
הם רואים הורים שמתאגדים ושובתים בערים השונות כדי למחות על כך שהעירייה אינה מאפשרת להם סייעת נוספת,
יועצות ובמורים ששובתים בשל בלגן ההתאמות של תלמידים בעלי ליקויי למידה ומורים ששובתים בנושא הטיולים השנתיים. הם מבינים שמעבר לכל הדיבורים יש עיקרון אחד פשוט: מי שלא עושה רעש, צועק ושובת - אף אחד לא סופר אותו ובטח שלא מקשיב לו. אז עכשיו הם פועלים בהתאם. מיישמים את מה שהם ראו בשטח. היום בני הנוער פותחים בשביתה, ומי יודע אם המחאה שלהם לא תהפוך לכדור שלג שיביא מהר מאוד להסתה, להתלהמות ולביטויי אלימות.
אני מביטה בילדה שלי, ועצוב לי. עצוב לי שזה מה שהיא והחברים שלה לומדים. אני שואלת את עצמי האם באמת נגמרו כל דרכי ההידברות? האם באמת הפער בין המורים והתלמידים הקצין עד כדי כך שכל גוף נלחם למען עצמו בלבד? האם המשולש הזה מורה-הורה-תלמיד לא צריך להתאחד דווקא ברגעים כאלו? אני רוצה לצעוק למשרד החינוך שיתערב, ומהר, שימצא איזה פיתרון. שיבינו שם כי גישור על פער כזה זהו חינוך, והוא הרבה יותר משמעותי וחשוב מאשר עוד שיעור בכיתה.
הכותבת היא עיתונאית, מייסדת ומנהלת פורטל "עשר פלוס ", מגזין אינטרנט חדש וייחודי שעוסק בגיל ההתבגרות