היכולת להקשיב: כך תגרמו לאנשים לסמוך עליכם

תקשיבו לרגע. תקשיבו אפילו יותר מרגע. תקשיבו לכל מה שיש להם לומר לכם, אפילו אם זה דורש מכם זמן. אל תקטעו אותם, אל תנסו להסיט את השיחה, רק תישארו איתם, תביטו להם בעיניים ותקשיבו עד הסוף. אני מבטיח לכם שהרווח יהיה כולו שלכם.

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

מהכתבות הקודמות בסדרה:

מפחדים להישאר לבד עם עצמכם? אתם בבעיה

בלי תירוצים: כך תעשו שינוי אמיתי בחייכם

עצות מעשיות: כך תצילו את הקשר עם המתבגרים

הקשבה עד הסוף היא הקשבה אמיתית. והקשבה אמיתית היא הבסיס לכל קשר בין בני אדם. בזוגיות, בעבודה, במשפחה, בין חברים - הקשבה אמיתית מייצרת קרבה אמיתית. והקשבה אמיתית היא גם התשתית לאהבה אמיתית. הקשבה אמיתית היא הקשבה מלאה לכל מה שיש להם לומר לנו, ללא הסחות דעת, בלי להיכנס לדבריהם, עד הסוף.

לכולנו, אם נהיה כנים עם עצמנו, קשה להקשיב עד הסוף. כשמישהו מדבר ולא עוצר, אנחנו חשים אי נוחות בגוף. אנחנו זזים. אנחנו חייבים לומר משהו. אנחנו לא סובלניים. אנחנו מנסים להעביר את השיחה אלינו כדי שנרגיש בבית, במקום מוכר, נוח וידוע מראש. אלא שאז אנחנו מפסידים אותם. הם עלולים להיעלב. להיסגר ואז להתרחק.

תחשבו על עצמכם כשלא מקשיבים לכם: האם אתם חושבים שמזלזלים בכם? שמקטינים אתכם? שלא אכפת לאיש ממה שיש לכם לומר? שאתם בעצם לבד ואין עם מי לדבר?

אם תנסו לתרגל הקשבה מלאה, נדירה, יוצאת דופן, בשיחות שאתם מנהלים, זו עשויה להיות חוויה מזככת עבורכם ועבור בן או בת השיח שלכם. לראשונה בחייו, או אחרי זמן רב, הוא ירגיש מוקשב, מבלי שאיש תוקף אותו, מערער עליו, חותך או מבקר, פשוט מקשיב לו. מאפשר לו להביע את עצמו וגם, לא פחות חשוב, מכבד אותו.

כל הלחץ, הפחד והמתח יתפוגגו להם והוא יהיה שליו, נינוח, מחייך, קרוב ואוהב. כשאתם תרצו לספר לו משהו, יש סיכוי לא רע שגם הוא יקשיב לכם, ואז גם אתם תחוו את אותם רגעים קסומים שבהם אתם מדברים והעולם כולו שם בשבילכם, טהור, מצפה, נדיב ומעניק.

אחרי ההתנסות הזאת הקשר ביניכם יעמיק, כי ייווצר אמון. הוא ירגיש שאפשר לסמוך עליכם ואתם תדעו שאפשר לסמוך עליו. אם תמשיכו ותתרגלו את התרגיל הבסיסי הזה, להקשיב עד הסוף, למקומות אחרים, לאנשים שונים, כך גם יורחב מעגל החברים שלכם ובתוך המשפחה הקרובה ירצו בקרבתכם. אנשים לא נמשכים דווקא למי שיפה, חכם או כריזמטי, אלא מעדיפים להיות בחברתו של מי שמקשיב להם, מתעניין בהם, שואל שאלות מדויקות, מראה שאכפת לו.

אם תלמדו להקשיב לאחרים, תלמדו את האחרים להקשיב לכם. אם תקשיבו זה לזה, ואלה לאלה, לעולם לא תהיו לבד.

מתי הייתם לבד? כשלא הקשיבו לכם. איפה לא הקשיבו לכם? בבית. מי לא הקשיב לכם? ההורים. שורשי החוויה הזאת, המעצבת, המצלקת, נעוצים שם. הם היו מוטרדים, עסוקים, עצבניים, מוצפים בהסחות דעת, ולא הצליחו, ולא יכלו, ואולי גם לא רצו, להקשיב לנו. היינו קטנים, לא מבינים, מרגיזים ומציקים. ככה הם ראו אותנו, זה מה שהם נתנו לנו להרגיש וזה מה שלימדנו את עצמנו לחשוב על עצמנו.

עם השנים, התביישנו לספר את כל מה שמעיק עלינו והיססנו אם לחשוף מה באמת מכאיב לנו. הדחקנו, הכחשנו והתרחקנו מעצמנו. לא היינו מסוגלים להקשיב עד הסוף. במקרה הרע היינו קצרי רוח, ובמקרה הטוב העמדנו פנים שאנחנו מקשיבים.

אבל עכשיו, כשאנחנו גדולים, אנחנו יכולים לרפא את עצמנו, לספק לעצמנו חוויה מתקנת. להקשיב, להתעניין, לשאול, להביט בעיניים. להראות להם שאנחנו שם. לגמרי.

החוויה המתקנת היא לא רק להקשיב לאחרים ולא רק להיות מוקשבים מצד אחרים. אלא להקשיב לעצמנו, לרצונות שלנו, לתשוקות שלנו, למאוויים שלנו. להיות עצמנו. להתקרב לעצמנו.

סוד האושר הוא בקרבה, והקרבה מתחילה בהקשבה. כשמקשיבים, ובוודאי כשמוקשבים, אפשר ומותר להיות מאושרים. מאושרים באמת. עד הסוף.