הרות אסון: תמונות הזוועה בהאיטי, אז והיום
הוא פגש אותן במחנה פליטים מיד לאחר רעידת האדמה שהחריבה את האיטי: נשים צעירות שנאנסו בתוהו ובוהו ונכנסו להריון, מיואשות וכועסות. חלקן הבטיחו להרוג את עובריהן. במלאות 5 שנים לאסון חזר הצלם נדב נויהאוז לבדוק מה עלה בגורל הנשים שסיפורן לא הניח לו. סדרת תמונות מטלטלת
פחות מיממה אחרי רעש האדמה שהחריב את האיטי לפני חמש שנים, הזעזוע הראשון שתפס בגרון את הצלם נדב נויהאוז, אדם שרגיל לחוות את העולם דרך העיניים, היה דווקא הקולות: "הלכנו ברחובות ההרוסים של פורט או-פרנס, עיר הבירה, ומכל עבר שמענו גניחות, אנחות כאב ובקשות לעזרה מאנשים שקבורים חיים תחת ההריסות. התחושה הבלתי נסבלת הזאת, שאתה מנסה לעזור ולא יכול, זה גומר אותך."
גם חמש שנים אחר כך נויהאוז לא מצליח להתנתק מהזוועה. זעקות השבר והכאב עדיין חוזרות אליו. הייאוש בעיניהן של הילדות והנערות שצילם אז אינו מרפה, ותחושת השליחות שהוא חש בביקוריו החוזרים במקום היא כבר מזמן לא רק עיתונאית. עכשיו נויהאוז מבקש להזכיר שאדמת האי אולי נרגעה, אבל הפצע עדיין מדמם. הקורבנות זקוקים לעזרה, הרבה מעבר להתגייסות הראשונית.
הוא עושה את זה, איך לא, בפרויקט צילומים מטלטל באינסטגרם. "נחתתי ברפובליקה הדומיניקנית פחות מיממה אחרי הרעש, ונמל התעופה בהאיטי היה סגור," משחזר נויהאוז, ,43 יליד באר שבע המתגורר בעשור האחרון בניו יורק. "תפסתי טרמפים עד פורט או-פרנס. כמות הגוויות ברחובות הייתה מחרידה: יותר מ-200 אלף איש נהרגו שם, העיר נעשתה כמעט שטוחה, ובמגרש החניה של המלון היו עשרות פצועים שאנשים טובים ניסו לעזור להם. זה היה מזעזע."
צילומיו 14-מ ביקורים באי המוכה פורסמו במגזינים נחשבים כמו ה"טיים," "שטרן," "לה פיגארו" ו"פארי מאץ'". הוא בחר להתמקד במחנה אוהלים אחד, קטסטרופלי כהגדרתו, בשם "לה פיסט," שאליו התנקזו רבים מהניצולים שאיבדו את משפחותיהם ואת בתיהם ברעידת האדמה ונותרו חסרי כול. יותר מכול הוא הזדעזע מתופעה אחת: "פתאום קלטתי המון בנות בהיריון במחנה. טבעי שאחרי אסון גדול יש בייבי בום, אבל שם זה צרם. הבנות האלה היו צעירות מאוד, צעירות מכדי להרות."
נויהאוז החליט לברר מה קרה שם. "התחלתי לחפור בנושא וגיליתי שרובן נאנסו. חלקן במלחמות הכנופיות שאפיינו את המחנה הזה, חלקן בידי גברים שראו את האומללות שבה הן חיות והציעו להן משהו קטן לאכול תמורת ניצול גופן. זה היה נורא. מאוד לא פשוט כגבר לגשת לנושא הזה מולן, מה גם שהיה בינינו מחסום של שפה. אבל כשהן ראו שאני חוזר לשם מדי חודש לכמה ימים, הן הבינו שאני באמת דואג להן והסכימו לדבר. והן נכנסו לי לנשמה," הוא מספר. "הייתי חוזר הביתה לניו יורק, מתיישב במסעדה לאכול סטייק שעולה 30 דולר, וחושב רק על זה שבסכום הזה נאדין או ווניס יכולות לחיות חודש-חודשיים."
נולדו בחטא
באחד הלילות התקשר אליו איש קשר מהאיטי וסיפר שלנאדין, אחת הנערות שדאג להן, נגנב הכיסוי מפני גשם באוהל. "ידעתי שהיא עם ילד שם, ויש מונסונים, ונקרעתי. דיברתי עם כל מי שיכולתי, עד שהצלחתי לארגן משלוח דחוף של עשרות כיסויים כאלה למחנה ולדאוג שנאדין תקבל אחד. רק אז נרגעתי."
כשפגש את נאדין לראשונה, מיד אחרי רעידת האדמה, היא הייתה בת .18 שרויה בדיכאון עמוק אחרי שאיבדה את הוריה ואת אבי בנה הקטן ונאנסה בידי כמה גברים. "היא הייתה אגרסיבית, קשה, שנאה את העולם ואמרה לי שלא תוכל לגדל את הילד שיש לה בבטן, שתטביע אותו בדלי כשייוולד," מספר נויהאוז. "כשחזרתי לשם עכשיו ופגשתי אותה, שאלתי אם הילדונת המדהימה שאיתה היא מההיריון ההוא, והתברר שכן."
מה מצבה היום?
"היא עדיין מדוכאת, חיה בחדר עלוב וישנה עם ילדיה על הרצפה. רוב הזמן הם רעבים, וכשהיא מבינה שהיא חייבת לתת לילדים אוכל היא יוצאת לעבוד בכביש, מקבלת דולר וחצי ללקוח ובוכה עד שזה נגמר. מהפחד שבתה הקטנה תיאנס גם היא, היא לוקחת אותה איתה לעבודה. אין לה עתיד, היא אמרה לי. רצחו לה אותו."
את ווניס הכיר אחרי האסון, כשהייתה בת עשר. כמו רבות אחרות בלה פיסט, גם היא נאנסה, אלא שלמרבה הזוועה ולמזלה הייתה צעירה מכדי להרות. בביקוריו הבאים בהאיטי הוא לא יצר קשר עמה ועם משפחתה כדי לא לפגוע בשיקומה של הילדה, אולם כשחזר לשם לאחרונה לצלם את האי וניצוליו חמש שנים אחרי, ביקש לפגוש אותה.
"חשבתי שאמצא אותה במחנה, אבל מתברר שהוא כבר לא קיים. תושביו פוזרו בידי הממשלה בין כפרים מרוחקים, בצריפי עץ דלים," אומר ניוהאוז. "השמועה המטרידה שם הייתה שווניס נמצאת בחלק אחר של האי, חולה ועובדת בזנות. החלטתי לנסוע לחפש אותה, הייתי הרוס. הצלחתי לאתר את אזור מגוריה, אני מקיף את השכונה - ופתאום ווניס מולי, מסתכלת עליי קפואה, ואז מחייכת ורצה אליי ומחבקת אותי."
מה עלה בגורלה?
"גיליתי שמצבה טוב יחסית. כמעט בכיתי, תחושת ההקלה הייתה מטורפת: מילדה כבויה וסגורה שלא מוציאה מילה מהפה היא הפכה לנערה שמחה עם המון מוטיבציה. בניגוד להרבה אחרים היא לומדת בבית ספר, והחלום שלה הוא לנהל בבגרותה בית ספר לילדים שיד הוריהם אינה משגת. הילדה הזאת מבינה שהלימודים הם הכלי שלה להצליח בחיים, היא רואה כמה קשה עובדת אימא שלה, איסמה, כדי לאפשר לה ללמוד, והיא רוצה לגדול ולעזור לאחרים במצבה."
מזלה של קינה-מישל, היום בת ,24 לא היה דומה. היא נאנסה בידי 15 גברים במשך יממה רצופה
כשבועיים אחרי אסון הטבע. כשמחנה האוהלים נסגר היא קיבלה צריף קטן במחנה שיועד לבעלי נכויות בזכות אחיה הנכה. והיא עדיין שם, במקום האומלל הזה - "הקולוניה של מוכי הגורל," כפי שהיא מכנה אותו - עם בן זוגה שמפרנס בקושי אותה ואת שני ילדיהם ממכירת מים.
הבן הקטן, ביג'י, הוא תוצאה של האונס שעברה. כל ניסיונותיה להפיל את העובר, באמצעות שיקויים שנרקחו עבורה בשעתו, לא צלחו. "אני אוהבת אותו, אבל בכל פעם שאני מסתכלת עליו אני נזכרת בדיוק איך הוא בא לעולם. זה קשה. כשיגדל אשב ואספר לו על זה כדי שהוא לא יהפוך כזה," אמרה לנויהאוז.
מה הביא אותך לחזור לשם שוב ושוב?
"הבנתי שהמעט שאני יכול לעשות הוא להשמיע שוב את קולן, להזכיר לעולם שאנשי האיטי עדיין שם, עם החרא. וזה בדיוק מה שהם אמרו לי כשהגעתי לשם לפני כמה שבועות: 'שמו לנו פלסטר, אבל לא ריפאו אותנו".
העולם תרם ושכח
האיטי, מספר נויהאוז, עדיין ענייה מאוד. הפער בין בתי המלון המפוארים שנבנים בה לבין דלות הקיום של רבים כל כך מתושביה זועק. אבל היא גם יפה להפליא ומוזיקלית מאוד, מייחלת לחזור ולהיות גן העדן הקטן של פרחים ועצי קוקוס במרחק שלוש שעות טיסה ממיאמי.
"חזרתי עצוב מהביקור האחרון בהאיטי," אומר נויהאוז. "אולי אני נאיבי, אבל קיוויתי למצוא את הנערות שאחריהן עקבתי בחמש השנים האלה במצב טוב יותר. העולם התגייס אז, תרם ושכח, אבל הן לא ישכחו לעולם את מה שקרה להן. אני בספק אם יוכלו לחזור אי פעם למעגל חיים נורמלי. כשאתה למטה, אתה צריך מישהו שידחוף אותך למעלה, שייתן לך כלים להתרומם. והן בודדות במערכה, נאבקות בחיים בכוחות עצמן, והכוחות שלהן מוגבלים."
את פרויקט ההנצחה לאסון הטבע הגדול שאירע בהאיטי והוליד אסונות פרטיים איומים הגו נויהאוז וחברו, הצלם קרלוס קזאליס. את סרט הווידיאו שצילמו, כמו גם תמונות סטילס מהמראות שלאחר האסון וממה שקורה שם היום, לצד עדויות וחוויות אישיות של הצלמים ניתן למצוא באינסטגרם #haitiyearzero)) ובאתר באותו השם. מלבד הפרויקט צילם נויהאוז גם סרט על המסע שלו להאיטי במלאות חמש שנים לאסון עבור ערוץ הטלוויזיה .i24
"אני מנסה לשכנע את עצמי שבביקור האחרון השארתי את האיטי מאחוריי," אומר נויהאוז. "להשלים עם זה שעשיתי מה שיכולתי, הבאתי את סיפורן של הנשים הגיבורות האלה. אנחנו חושבים על הקמת מגבית עבורן. אם אצליח לאסוף מספיק כסף לפחות כדי להבטיח שווניס תוכל להמשיך ללמוד בבית ספר ולהמשיך לאוניברסיטה, אדע שעשיתי את שלי".
הכתבה על הפרויקט התפרסמה היום במוסף "24 שעות" ב"ידיעות אחרונות" ובערוץ i24 .
לפנייה לכתב/ת 
