"אני שונא אתכם"; למה הילד מתהפך בגיל ההתבגרות

אני לא אמרח אתכם. הטור הזה לא מכיל מתכון קסמים לניטרול חפירות של מתבגרים ולחיסון רגשי מפני סכסוכי טינאייג'רים בכל שני וחמישי. מטרתי הצנועה היא רק להציע הבנה נוספת למה שקורה לך מול המתבגרת שלך, שכל קשר בינה לבין הילדה המתוקה שהסתובבה לך בסלון אך לפני שנתיים הוא מקרי בהחלט. הייתי רוצה גם לקרוא ליתר חמלה בכל הסיפור הזה, אבל הבה ולא נקפוץ מעבר לגבולות הפופיק.

עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet

"התבגרות" היא במידה רבה המצאה מודרנית של 100 השנים האחרונות. תחשבו על זה: שני ההבדלים התפקודיים הבולטים בין בוגר לילד, בלי להיכנס לפסיכולוגיה ונפש וכאלה, הן שהבוגר עושה סקס ולבוגר יש עבודה. צד אחד במשוואה הזו, ההגעה לבשלות מינית, הלך והקדים בדורות האחרונים, והצד השני במשוואה - מציאת כיוון תעסוקתי - הלך והתאחר. כבר לא כל כך מהר יוצאים מהבית והולכים לעבוד עם ההורים בשדות או במכרות הפחם. נוצר לנו חלון זמנים רחב יחסית בחיי בן האנוש, בערך בין גילאי 12-20, שבו איננו עוד ילד, אך רחוק הוא כדבעי מהשגת תפקוד מלא של מבוגר. לחלון הזה אנחנו קוראים "התבגרות".

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

הכתבות האחרונות של גיל ונטורה בערוץ הורים :

רוצים לחנך את הילדים? פשוט תפסיקו לחפור

מה תעשה כשתהיה גדול? כסף - והרבה!

בלי יועצות שינה: תחזירו את ההורות לעצמכם

להישאר ביחד בשביל הילדים: טוב או רע?

הנקודה המורכבת באמת היא לא השגת אמצעי מניעה או הרשמה ללימודים באוניברסיטה יוקרתית. הנקודה המורכבת היא התהליכים שעוברת נפשו של המתבגר, בנסותה להדביק את הפער ולהגיע מוכנה מנטלית אל נקודת הסיום (בגרות, כאילו דה?). אני עומד לפרט שניים מהתהליכים הללו, אבל אם הזכרנו את עניין החפירות, כבר כאן המקום לנפץ אשליות, למי שעוד מחזיק בהן: הטלטלה הזו לעולם לא תישאר בגבולות הנפש פנימה. היא תקרין על כל מחווה התנהגותית והחלטה של המתבגרת, ובוודאי שתנזול לתוך הביטוי המילולי היומיומי שלה. קשה עד בלתי אפשרי להחזיק את זה בבטן, ודווקא המופנמים והמרצים שבין המתבגרים פגיעים יותר.

היא צובעת את השיער לורוד? מעתה אמרו: "בונה זהות"

קודם כל ולפני הכל - זהות. דיפ דאון המתבגרים מקנאים בהורים שלהם בגלל יתרון אחד מסיבי שיש לאחרונים.

הם יודעים מי הם. הם הצליחו לקחת את כל הסתירות הפנימיות והתקלות הזמניות בחייהם ובכל זאת לקום בוקר בוקר בתחושה יציבה יחסית של זהות ברורה.

כשמתבגר בונה את זהותו בלטה בלטה, הוא חייב לעשות דבר אחד עיקרי: לחקור. לחקור פירושו להתנסות. להתנסות פירושו לבקר במהירות רבה, יחסית, בכל מיני אזורים שונים של התפקוד האנושי, כדי שיוכל להחליט מה מתאים לו.

הבעיה היא שמבחינה גיאוגרפית, האזורים הללו לא נמצאים בנגב, בצומת מורשה או ברמת הגולן, במתחמים מגודרים היטב. הם מתקיימים במקביל לקיום המשפחתי ומתערבבים בו - אזור התשובות החצופות, אזור צביעת השיער/הגוף בגוונים שעין אדם עוד לא ראתה, אזור החברים החדשים שגורמים לכם להרים גבה לגבהים חדשים, אזור הוואטסאפ/אינסטוש/פייסוש ועוד כהנה וכהנה.

כאשר צורך לגיטימי של מתבגר בחקירת זהות פוגש צורך לגיטימי לא פחות של הורים לנהל יומיום משפחתי באופן תקין יווצרו התנגשויות באופן בלתי נמנע. הביטוי "בלתי נמנע" במשפט הקודם מוציא מתוכו שתי המלצות פרקטיות להורים - תהיו מוכנים להפתעות כל הזמן, ואל תרגישו רע עם עצמכם על כך שלא התמודדתם עם הבלת"ם בצורה קלוקלת. הסערה שהנערה שלכם שולחת בקירות הבית היא פונקציונלית, והיא תסתיים מתישהו, בדרך כלל בלי קשר למושלמות התגובה שלכם. תרגיעו.

חכם כמוכם - אבל עדיין לא מבין כלום  

ובצד הברדק הזה של הזהות, אסור לשכוח את התהליך השני הנמצא בבסיס הקידוחים של הטינאייג'ר: התקדמות שכלית אדירה. אתם מתמודדים עם יצור שהיכולת הקוגניטיבית שלו היא, איך נאמר את זה בעדינות, כבר שווה לשלכם.

המשמעות המעשית של קפיצת האינטליגנציה הזו היא שעכשיו הנער הקוצני הזה יכול לעשות שני דברים שקודם לכן לא יכל - להתבונן ולחשוב באופן הגיוני על דברים מופשטים, ולתכנן את העתיד שלו באופן שיטתי (מי שמחפש מונח מקצועי לעסק הזה לצרכי גוגל והעשרה, תקלידו "חשיבה היפותטית דדוקטיבית". אאוץ').

אם הנערה מאבחנת עכשיו ביתר חדות דינמיקות של יחסים בין אישיים, היא יכולה בקלילות לחשוף עיוותים והסתרות בולטות במערכת היחסים הזוגית של הוריה. אם בן ה-15 יכול לחשוב על צדק ומוסר באופן פילוסופי ראוי, הוא עשוי ליהנות מאוד מחשיפת הצביעות והדו פרצופיות בהתנהלות היומיומית של אמא ואבא.

אל תתבאסו. ראשית, מכיוון שהוא עצמו לא מחזיק בכנפיו את האחריות של ניהול קריירה והורות,

הוא עדיין אינו מסוגל להפנים שצביעות סבירה היא חלק אינטגרלי מתפקוד בוגר. שנית, אם נזכיר שוב את עניין משבר הזהות שלו, אל תשכחו שבתוך תוכו הוא מבין שבכל נפש יש סתירות פנימיות, ועל כן קל לו הרבה יותר להשליך את הקונפליקט הזה עליכם, ההורים, מאשר להתבונן פנימה ולהבין אמת מפחידה - שכל נפש נורמלית היא מעצם טבעה, חצויה.

כל אלו הן סוגיות עמוקות, אבל הן עולות ברגעים הבנאליים והיומיומיים ביותר. אני מבין כמה קל להיסחף אחרי הכאן ועכשיו ולהיכנס לסרטים של כעס, אשמה ותסכול. אין לי נחמות מהירות, אלא רק קלישאה אחת מסיימת, בנאלית בנאלית, אבל מה זה נכונה: קחו אויר. בסוף זה יעבור לו.