אני כבר אשב לי בחושך: אישה בורחת מבדיחה
איך יוצרים דמות של אישה בלי להעליב את הגרושות, הממורמרות, האלמנות, האמהות המודאגות והבכייניות? מירב הלפרין תוהה מתי זה נהיה מסוכן לכתוב על נשים ושואלת האם יש בכלל הומור נשי בספרות הישראלית
רוסייה, פולנייה ותימנייה נכנסות לבר. מצוין, זה כבר מצחיק. מצד שני, עדתי זו בעיה. אולי נתחיל ממשהו אקטואלי: שרה נתניהו, שולה זקן ופאינה קירשנבאום עולות לרכבת. כן, זה מצחיק. אבל אקטואלי זה בעייתי. אי אפשר לדעת מי יקרא את זה ועל מי היא תוציא את העצבים.
רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר
הכי טוב לחפש גיבורה סתמית, למשל רווקה מבוגרת. לא, זה משעמם מדי. עדיף גרושה. גרושה ממורמרת כזו, ששונאת את כל העולם. אולי בעצם עדיף אלמנה. מה צריך להסתבך עם גרושות. אז ככה: אלמנה נכנסת לבר. רגע, זו אלמנת מלחמה? אלמנת פיגוע? מה פתאום לצחוק על אלמנות?
טיפ לכותבים: אל תצחקו על נשים. אין להן הומור, הן רגישות, נעלבות, בוכות, פמיניסטיות. מה אתם צריכים צרות.
אם אתם כותבים על נשים, תתארו אותן בצורה חיובית, חינוכית, משפחתית, רצוי גם שמרנית. כי זה הדימוי של הנשים באתוס הישראלי, ולא חשוב מאיזו עדה. בדיוק כמו האישה הקטנה בספרים של אפרים קישון, הג'דה הפלמ"חניקית בספרים של פוצ'ו, האמא הפולנייה של יאיר גרבוז, האישה הצודקת-תמיד של טומי לפיד, האישה החכמה של אמנון דנקנר, הסבתא הקשוחה של מאיר שלו, והתפלצת המסרסת עם התחת הענקי של חנוך לוין.
אין לי שום בעיה עם הרשימה הזו. צחקתי מכולם, לפעמים עד דמעות. אבל בעשרים השנה האחרונות אף אחד כבר לא צוחק יותר על נשים בספרות הישראלית. הן הפכו לקדושות מעונות, לקורבנות. קורבנות של אהבה, זוגיות, בגידה, חיי רגש מסובכים, עולם פנימי מעורער.
כאילו שאנחנו חיים בשוויץ או בפינלנד. כאילו שאין לנו בן בגולני, סבתא ניצולת שואה, ילד עם הפרעת קשב, בחירות כל שנתיים, אוברדראפט בגודל הראש שלך, הורות משותפת, ואזעקות כל שנה וחצי. רק אהבה יש לנו בראש, כל השאר סבבה.
יש יוצאת דופן אחת בספרות הישראלית: דניאלה לונדון-דקל, שכותבת ומאיירת בהומור נפלא ופורץ דרך. אבל היא היחידה. היא גם לא רואה בגיבורה שלה דמות חלשה וענוגה שצריך לשאת על כפיים או למחות את דמעותיה. היא עושה צחוק מהגיבורה, ומהנשים כולן, מהילדים שלה, ומהילדים כולם, וממוסד המשפחה כולו.
לא קל לכתוב מצחיק במדינה כמו ישראל, שבה המציאות תמיד יותר מצחיקה ואבסורדית. מצד שני, אין מדינה
כמו ישראל שמספקת כל כך הרבה חומרים קומיים. אבל מי שיקרא את הספרות הישראלית של שני העשורים האחרונים יתרשם שמדובר במדינה שמתגוררות בה נשים שבריריות, שמתמוטטות מכל רשרוש וסובלות באופן קבוע מדיכאון.
האמת, נדמה לי, הפוכה לחלוטין. רוב הנשים בישראל שופעות שמחת חיים, אמיצות, חזקות, ומאוד מפוכחות. הן גם אוהבות לצחוק ויש להן הומור. אז למה הספרות הישראלית כולאת אותן בתוך תדמית כזו מתייסרת, דרמטית ונוגה? אולי כי חינכו אותנו שספרות זה דבר רציני, כבד ראש ועמוק. ואולי כי כל אישה יודעת שבסוף כל בדיחה מחכה הבקו"ם. כלומר, כשהילד יסיים י"ב ויתגייס. כמה מצחיק זה כבר יכול להיות?
מירב הלפרין היא מחברת "בעלי לא בבית", שראה לאור בהוצאת ידיעות ספרים
מירב הלפרין היא אורחת יריד הספרים הבינלאומי ה-27 המתקיים בימים אלו בירושלים - לתכנית ארועי היריד המלאה היכנסו לאתר
לפנייה לכתב/ת 
