מחאת הגנים: המאבק למען בני ה-3 רחוק מלהסתיים
אנחת רווחה נשמעה בקרב ההורים אתמול בערב, כשמשרד החינוך נכנע למחאה והודיע שלא יאכוף בשנה הבאה את חוק חינוך חובה לבני 3. אבל המאבק עוד רחוק מלהסתיים, כי כל מה שהשגנו עד עתה הוא שבישראל של 2015 רק מי שיש לו כסף - ילדיו זוכים לחינוך איכותי. השאר ימשיכו ללמוד בכיתות וגנים צפופים מדי עם מעט מדי אנשי צוות. אפרת מונשרי גורן קוראת לכולנו לא לוותר
אני לא חושבת שמישהו הבין איזה לחץ יכולים להפעיל הורים, גם לא ההורים עצמם. הורים הם ציבור ישנוני, כזה שלא ממש מוכן לעשות משהו. מדי פעם ישנה התארגנות של הורים שמוכנים לצאת ולמחות, כמו זאת שהייתה לפני כשבועיים בתל אביב, אבל לרוב אלו מחאות נקודתיות: כעס על מנהל בית הספר או על הרשות המקומית. הכל בדרך כלל נקודתי, קטן, למען מטרה אחת. הורים לא יוצאים לדרוש את שינוי פני החינוך, גם לא לפני בחירות.
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
המאבק על הגנים לבני 3:
"זו קטסטרופה": בוטלה הסייעת ה-3 בגני טרום-טרום חובה
מחאה נגד צפיפות בגנים: "הילדים נפגעים"
רוצים סייעת שנייה: "מגיע לילדים הרבה יותר"
ציבור ההורים לא יודע למחות. הוא הולך לעבודה, חוזר עייף ומזפזף בין האייפון שלו לטלוויזיה. חריגה הייתה המחאה החברתית של 2011,
שהולידה את ועדת טרכטנברג ואת העצם שזרקו להורים, עצם בדמות חוק חינוך חינם לגילאי שלוש. בת'כלס מדובר בחוק ישן יחסית, שקודם על ידי תמר גוז'נסקי ולא יושם כמעט בכלל. ועדת טרכטנברג הוציאה את החוק, רעננה אותו - והממשלה ישמה. לרגע אין לי דבר רע לומר על חוק חינוך חינם, הוא מאפשר לאוכלוסייה שלמה שנכתשה תחת עומס כלכלי, לנשום. מאות ואפילו אלפי שקלים לחודש נחסכו בהינף חוק ואפשרו למשפחות להתחיל לנשום כבר מגיל שלוש.
ההורים אולי נושמים יותר בעקבות החוק, אבל הילדים שלהם קצת פחות. הילדים לא יכולים לבחור, אלו אנחנו שבוחרים עבורם גן דחוס מדי, עם ארוחת צהריים מאוחרת מדי ועייפות במפגשים. הבחירה היא של ההורים באיכות החינוך ובתנאים. אני מדברת על בחירה, אבל ברור לי שעבור חלק מההורים אין באמת אופציה לבחור, כי תוספת של אלף או אלפיים שקלים בחודש זה הרבה כסף, וכשהמשכנתא גם ככה חונקת וצריך גם לאכול ולשלם ארנונה וחשמל - גן איכותי הופך למותרות ששייכות רק לחלק קטן מהציבור, שיכול להרשות לעצמו.
החוק הוקפא - אפשר לחזור ולשבת בשקט
יקומו חכמים ויסבירו שאם אין כסף לא עושים ילדים ושמי שלא יכול לשלם על גן איכותי שיוותר על התענוג להחזיק תינוק. מצד שני, במדינה שמקדשת לילודה ולוחצת על כל זוג נשוי לבצע מיד את מצוות פרו ורבו, האמירה הזו מיותרת. הילדים כבר כאן ובתור מדינה כדאי לאפשר להם חינוך איכותי. למה? כי כל מחקר שנעשה אי פעם מדגיש שההשקעה בילדי הגנים ובפעוטות היא ההשקעה החשובה ביותר למדינה. פוטנציאל ההשתכרות של מבוגר תלוי מאוד בחינוך שהוא קיבל, והחינוך הזה מתחיל כבר בגיל הרך.
תחשבו רגע על פירמידה: ככל שהבסיס רחב ומוצק, כך היא תהיה יציבה יותר. גם החינוך שלנו צריך להיות בנוי כך - בסיס חזק לגיל הרך. למעשה לא צריך ללכת רחוק ולחפש מחקרים. גם משרד החינוך מכיר את ההמלצות לגנים קטנים יותר גם מספר גדול יותר של אנשי צוות. החוקרים ממליצים על גנים של 18 ילדים (כמעט ממחצית ממה שיש היום) ושלושה אנשי צוות. עכשיו תסבירו לי איך גם משרד החינוך וגם ההורים מוותרים על התנאים האלה?
הסיבה לוויתור פשוטה: הורים מוכנים להישאר ציבור נכתש. הם ירוצו לחפש מטפלת, יבחרו גן יקר - ולא יעשו דבר. מאז המחאה
האחרונה הורים יושבים בשקט, מסתפקים במה שזרקו להם - ושותקים. הם התעוררו קצת כשהבינו שהחוק הזה, שנחקק לטובתם, ייאכף ויהפוך לחוק חינוך חובה, ויצאו לרחובות הווירטואליים בהכרזת מלחמה. הם פתחו קבוצות, חתמו על עצומות וירטואליות ואפילו יצאו לרגע מאזור הנוחות שלהם והתקשרו למשרד החינוך או לרשות המקומית לברר מה נסגר.
ואכן, החוק הוקפא ונשאר רק חוק חינוך חינם ואני נשבעת שאתמול בשעות הערב שמעתי אנחת רווחה גדולה. הקבוצות נרגעו וההורים יכולים לשבת בשקט. אין חובה - ולכן משרד החינוך לא חייב להתמודד עם איכות חינוך ילדיכם הרכים. איזה יופי, אפשר לחזור לאזור הנוחות, מול הפייסבוק, להעלות תמונות מתוקות של ילדים בשדה כלניות ולחשוב שהסתיימו כל צרות החינוך לגיל הרך.
מי שיש לו כסף יכול לישון בשקט
אבל זה ממש לא כך - והצרות רק החלו. בעוד שמערכת החינוך הסכימה לקחת על עצמה חינוך חובה מגיל צעיר, במקום לדרוש שינוי - דרשנו לוותר. במקום לדרוש ממשרד החינוך לתת לילדים הצעירים חינוך איכותי - בחרנו לראות את עצמנו.
תמונת המצב של ישראל 2015 עגומה בעיני. ההורים העשירים יכולים להמשיך לבחור חינוך איכותי לילדיהם ולשלוח אותם לגנים רגועים, עם יותר אנשי צוות ובעיקר עם תנאים נעימים של גמילה לפי התפתחות הילד, שינה וארוחת צהריים בזמן שפוי. ומה אם ההורים שלא יכולים להרשות זאת לעצמם? ילדיהם ימשיכו גם בשנה הבאה ללמוד בגנים צפופים מדי, עם שעת הזויות - וכולנו נמשיך להתפלל שזה לא יםגע בהם, לא בגוף ולא בנפש.
משרד החינוך עצמו מבין שמערכת החינוך לגיל הרך צריכה להיות טובה יותר. למעשה כל מערכת החינוך לוקה באותן בעיות: כיתות גדולות מדי,
אנשי חינוך שמתמודדים עם סדר יום עמוס, מדדי הצלחה מיותרים וקשיים. אבל דבר לא באמת נעשה.
אבל הורים יקרים, אם תעצרו לרגע את רכבת העבודה-ילדים-משכנתא תראו שמשרד החינוך הקשיב לכם במאבק האחרון. הוא הבין שהציבור לא רוצה שיחייבו אותו - ושינה גישה. עכשיו נשאר לכם להסביר על מה עוד אתם לא מוכנים לוותר. הגיע הזמן לדמיין איך אנחנו רוצים לראות את מערכת החינוך של 2015 ו-2016 - ולהיאבק כדי שזה יקרה.
כי תודו שזה לא נשמע טוב שבישראל 2015 מי שיש לו כסף יכול לישון בשקט. לפחות בשנה הקרובה הוא יבחר לאיזה גן הוא ישלח את ילדיו. הוא ימשיך למצוא מורים פרטיים, להעניק טיפולים תומכים ועוד לא התחלנו לדבר על בתי הספר הפרטיים, שצומחים בארץ כמו פטריות אחרי הגשם. אז מה זה אומר, שמי שאין לו פשוט צריך לוותר על חינוך טוב לילדיו?
להיפך. זה אומר שצריך לקחת את הכוח שיש לנו בידיים (או במקלדת) - ולא לוותר. לדרוש חינוך איכותי לילדים שלנו, מגיל שלוש (ובחלומי מגיל אפס) ועד י"ב. זה מגיע לנו. וזה בעיקר מגיע להם.
