"פאודה": הכאוס ישאב אתכם פנימה
הסדרה החדשה "פאודה", שעוקבת אחר המאבק בין מסתערבים לאנשי חמאס, מצליחה איפה שרבות אחרות נכשלות - היא אמינה עד כאב. מדובר בנזיד אקשן מותח ודרמטי, עם טאץ' כמעט דוקומנטרי
רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"סמוך על סול": עשויה מחומר טוב
"הכל שפיט": דמגוגיה חסרת תחכום
אבל "פאודה" היא הרבה יותר מזה. אחד המאפיינים הבולטים של "פאודה" (בערבית "כאוס", ובסלנג של לוחמי שטח - הרגע שבו הזהות שלהם נחשפת כשהם בקרב אוכלוסייה עוינת) היא האמינות שלה. קשה עד בלתי אפשרי לחפות על היעדרה של אמינות בסדרות. לא משנה עד כמה אתם מעורים בלוגיקה של העשייה הטלוויזיונית, אם אתם צופים, זה אומר שניחנתם בחוש השישי שיאמר לכם מהרגע הראשון אם הסדרה מצליחה לשאוב אתכם פנימה, אם אתם מאמינים לה. כי אם לא – הצופה שבכם יתמרד ויסרב לחתום על החוזה הבסיסי שנחתם בין צופה ליוצר – אתה תחזיק לי את היד, ואני אעצום עיניים ואבוא אתך, לא משנה לאן.
הסיכויים של יוצר להנפיק סדרה ראויה על עולם שהוא לא מתמצא בניואנסים, בשפה ובקצב שלו, נמוכים מאלה של ג'ון סטיוארט להצטרף לוועדת פרס ישראל.
"פאודה" מסמנת V מרשים בסעיף האמינות. היוצרים שלה, אבי יששכרוף, כתב ופרשן ותיק לענייני ערבים, וליאור רז, יוצא יחידה מובחרת שגם משחק בתפקיד הראשי בסדרה, מכירים את עולם המסתערבים מקרוב. לפחות שני שחקנים נוספים בסדרה – יעקב זדה דניאל המוכשר וצחי הלוי ("בית לחם"), הגיעו אליה עם ניסיון דומה בשירות הצבאי שלהם. הבמאי אסף ברנשטיין כבר הוכיח את עצמו בפרויקטים מז'אנר דומה ("החוב", "אלנבי"). תוסיפו לזה את "סדנאות הטרור" שעברו השחקנים לפני הצילומים ואת מבצע "צוק איתן", שליווה את ימי הצילום של הסדרה בכפר קאסם, ותקבלו נזיד אקשן מותח ודרמטי, עם טאץ' כמעט דוקומנטרי.
סדרות וסרטים על הסכסוך הערבי-ישראלי הם אף פעם לא קלים לצפייה. ז'אנר האקשן והמתח אמור להיות האסקפיזם המושלם, הסחת דעת מהסוג שמכניס אותנו לסחרור ולא משאיר לנו רגע להישען אחורה על הספה ולהתלבט בנוגע לקונפליקטים רגשיים או ענייני מוסר. אבל "פאודה", שלא מאכזבת לרגע בגזרת האקשן והמתח, מכריחה אותנו להתעמת בדיוק עם הדבר שלפחות חלקנו מנסים להימלט ממנו, להלן המציאות.
"פאודה" אפילו מקשה עלינו כשהיא נוקטת מהלך שמנוגד לתורת ז'אנר האקשן והמתח – היא שומטת את השטיח מתחת לחלוקה המסורתית לטובים ורעים. שני הצדדים – הפלסטינים בשטחים והישראלים בישראל – אנושיים. הגיבורים בשני הצדדים גיבורים במידה שווה (אחת הסצנות המרגשות היא פגישה בין "הפנתר", המבוקש שירד למחתרת ועלה ממנה לרגע, לבין אחיו שאמור להתחתן ביום למחרת). אין מנצחים ואין מפסידים. כולם עגולים. וכמו בחיים, כשהחרא פוגע במאוורר, הוא מתפזר על כולם.
אפילו אם תגיעו אל "פאודה" עם משְנָה פוליטית מחמירה במיוחד, שמאלצת אתכם לסרב לראות באויב שלכם אדם, יש סיכוי שתרפו ממנה לרגע ותשאלו את עצמכם איך זה מרגיש לחיות בצד השני. לא ממקום חינוכי או פטרוני, אלא דווקא כדי לשרת את האינטרס שלכם כצופים – מורכבות תמיד הופכת את חוויית הצפייה לשלמה ומתגמלת יותר. זה בטח עדיף על מצב שבו היוצר כבר החליט עבורכם מי צודק ומי טועה, וכל מה שנשאר לו זה להלעיט אתכם בתשובה המעוכלת. ואם תוכניות הבישול לימדו אותנו משהו, זה שכולנו, לא רק סלבריטאים, מוכשרים בלעכל.
