"כולם ידעו שמרמים במרוצי כביש, זה היה כמו מאפיה"
"מחוץ לרדאר": כריסטוף סאוזר השווייצרי, אלוף עולם באופני הרים, בביקורת חריפה על הרמאים שפגעו בענף האופניים ויש לו גם הסבר מפתיע להישגים הספורטיביים המרשימים של מדינתו. ראיון
185 מדליות אולימפיות אספה שווייץ, מדינה בעלת שמונה מיליון תושבים, באולימפיאדות הקיץ מאז אתונה 1896. באולימפיאדות החורף היא "הסתפקה" ב-123 מדליות. באולימפיאדת לונדון האחרונה היא זכתה בארבע מדליות, הכי מעט מבחינתה מאז ברצלונה 1992 ועדיין ארבע יותר מישראל, מדינה עם סדר גודל דומה של אוכלוסיה.
כתבות קודמות ב"מחוץ לרדאר"
כעת, אתם בטח חושבים לעצמכם, "נו טוב מדינה כל כך עשירה וחסרת אויבים יכולה להרשות לעצמה להשקיע משאבים רבים בספורטאיה, לא פלא שהיא זכתה בכל כך הרבה מדליות".
גם אני הייתי שותף להנחה הזו. לכן כששאלתי את רוכב אופני ההרים, כריסטוף סאוזר (38) המחזיק באחת מ-185 המדליות האולימפיות השווייצריות, על המודל השווייצרי להצלחה בספורט, הייתי בטוח שהוא יספר על תקציבי עתק ועל ליווי צמוד של הספורטאים המוכשרים מהצעדים הראשונים ועד לפודיום. סאוזר הצליח להפתיע אותי.
"מקובל לחשוב שבגלל ששווייץ היא מדינה עשירה, המדינה ומערכת החינוך הן שדואגות לפיתוח הספורט, בפועל זה לא נכון. כמעט כל ההשקעה בספורט בשוויץ היא של גופים פרטיים", הסביר סאוזר, "לרוכב אופניים שווייצרי אין סיכוי להפוך למקצוען לפני גיל 22, הייתי צריך לעבור מסלול של בית ספר - אוניברסיטה - שירות צבאי, ורק לאחר מכן הצטרפתי לקבוצה מקצוענית.
"אף אחד לא מימן אותי בצעירותי, את אופני ההרים הראשונים שלי קיבלתי במתנה מההורים לחג המולד, אחר כך הייתי עובד באתרי בנייה או בסחיבת ארגזים בסופרמרקט בכדי לרכוש לעצמי אופניים טובים יותר. גם על ההשתתפות בתחרויות הייתי צריך לשלם מכספי. למזלי מתישהו מצאתי לעצמי ספונסר שעזר, בלעדיו אני לא יודע אם הייתי יכול להגיע למה שהגעתי".
"ספורט זו לא עבודה אצלנו, תמיד ישאלו אותך מה אתה עושה בנוסף", המשיך סאוזר, "אנחנו לרוב שולחים לאולימפיאדת הקיץ בסביבות 100 ספורטאים, אבל רק אחוז קטן מתוכם הם מקצוענים, לרוב אלו הטניסאים, רוכבי האופניים לפעמים גם כדורעפני חופים. האתלטים למשל לא חיים מהספורט, 80 אחוז מהם לדעתי הם חובבנים. הם עובדים בעבודה נוספת או לומדים במקביל לתואר. לקראת האולימפיאדה הם אולי ייקחו שנה חופש כדי להתמקד בהכנות, אבל מיד לאחר מכן יחזרו לעיסוקם המקצועי".
אז איך בכל זאת אתה מסביר את ההצלחה הגדולה של שווייץ בספורט?
"אני דווקא רואה בשיטה השווייצרית כיתרון. אתה לומד בדרך הקשה, הולך צעד אחר צעד וכך אתה משתפר. אני לא חושב שזה נכון לרוכב אופניים בגיל 16 להיות כבר חבר בקבוצה מקצוענית עם המאמן הכי טוב וכל התנאים המושלמים.
חוץ מזה, יש עניין גדול מאוד בספורט במדינה. אנשים פשוט אוהבים לצאת החוצה ולעשות ספורט. אם תצא יום אחד להרים שלנו, אתה תראה שם המוני אנשים צועדים. זו מנטאליות מסוימת. כמו שאמרתי, המערכת היא לא פשוטה, אתה צריך לדחוף את עצמך לבד למעלה, אבל כנראה שבסוף זה עוזר לנו".
טיפ לרוכבים הישראלים
סאוזר הוא אגדה בתחום אופני ההרים. בין הישגיו הרבים ישנם מדליית ארד אולימפית בסידני 2000, אליפות עולם בקרוס קאנטרי, שלוש אליפויות עולם ברכיבת מרתון ושש מדליות נוספות באליפויות עולם. בנוסף הוא מחזיק בשיא הזכיות (4) בקייפ אפיק, מרוץ מפורסם בדרום אפריקה שהוגדר פעם כטור דה פראנס של אופני ההרים.
בשבוע שעבר הגיע סאוזר לביקור קצר בישראל כאורח של מירוץ "הוט אפיק ישראל 2015". מירוץ מפרך בן שלושה ימים לזכרו של לוחם המוסד, גיורא צחור, אשר ייערך בארץ בחודש אוקטובר הקרוב ויעניק נקודות דירוג חשובות לרוכבי אופני ההרים הישראלים המנסים להגיע לאולימפיאדת ריו 2016.
יש לנו בארץ מספר רוכבים מוכשרים כמו שלומי חיימי ורותם ישי, כיצד לדעתך הם יכולים להגיע לצמרת העולמית?
"הדבר הכי חשוב בעיניי הוא להתחרות כמה שיותר בתחרויות בינלאומיות, התחרויות בישראל הן לא ברמה גבוהה מספיק. כדאי להם לחיות למשך תקופה בשווייץ ולהשתתף בתחרויות מול הרוכבים הכי טובים בעולם".
לא במקרה ממליץ סאוזר על העתקת מגורי הרוכבים למולדתו. שווייץ היא כיום מעצמת אופני ההרים החזקה בעולם. היא מובילה את דירוג המדינות של התאחדות האופניים העולמית בקרוס קאנטרי (התחום האולימפי של אופני ההרים). בדירוג האישי יש ארבעה רוכבים שווייצרים בעשירייה הראשונה בעולם. גם בקרב הנשים, הרוכבות השווייצריות נהנות מדומיננטיות מובהקת.
"יש לנו מזל גדול, זכינו לסביבה נהדרת לרכיבה על אופניים", ניסה סאוזר להסביר את ההצלחה השווייצרית באופני הרים, "גם מבחינת הטבע - יש לנו הרים להתאמן עליהם וגם מבחינת הספורט - יש אצלנו המון מרוצים ברמה גבוהה מאוד. בשווייץ ענף אופני ההרים נחשב לאחד מהגדולים בכל הקשור למספר הספורטאים התחרותיים וברגע שהרמה גבוהה כולם מתקדמים. מעבר לכך, יש לנו איזון טוב מאוד בין הרצינות לבין הרצון להשתעשע וליהנות מהספורט. ברגע שהעונה מסתיימת, כל הרוכבים שלנו רוצים ליהנות קצת מרכיבה חופשית במקום לקחת חופש מלא מהענף".
תחום אופני ההרים עבר מתיחת פנים רצינית בשנים האחרונות. המירוץ האולימפי (קרוס-קאנטרי) שבעבר נערך על פני יותר משעתיים קוצר משמעותית וכיום אורך בסביבות השעה וחצי. השינויים נעשו כמובן כדי להפוך את הענף לאטרקטיבי יותר לצפייה טלוויזיונית. בכל זאת, בכל הקשור לפופולאריות הענף עדיין נותר הרחק מאחור ביחס למרוצי הכביש.
"יש פה עניין של היסטוריה, מרוצי הכביש היו כאן מאז ומתמיד", מסביר סאוזר מדוע הצופים עדיין מעדיפים לעקוב במשך שלושה שבועות אחרי הטור דה פראנס, במקום לצפות ברוכבים המתמודדים מול סלעים ומכשולים אחרים תוצרת הטבע בשעה וחצי מרוכזות. "חוץ מזה, איגוד האופניים העולמי לא עושה מספיק כדי למכור את הענף שלנו. יותר קל לו להרוויח כסף ממרוצי הכביש. היה עדיף לנו להיות גוף עצמאי כמו איגוד הטריאתלון למשל".
"הייתה מסורת של רמאות במרוצי הכביש"
ענף האופניים נפגע קשות בשנים האחרונות משערוריות הסמים הרבות. סיפורו של הרוכב המושמץ, לאנס ארמסטרונג זכה לכותרות ענק. רמאים רבים נוספים,
בעיקר מתחום מירוצי הכביש, נחשפו בזה אחר זה וגרמו למשבר אמון בענף מצד הציבור.
כיצד לדעתך הענף יכול להחזיר לעצמו את האמינות?
"פשוט וקל - צריך להמשיך ולנקות אותו. כשהתחלתי לרכב חששתי שללא סמים לא אוכל להגיע לצמרת, אבל מהר מאוד ראיתי כמה אני קרוב והבנתי שזה אפשרי. יצא לי לרכב מול רוכבים שהשתמשו בחומרים אסורים ועוד לפני שנתפסו הייתה לכולם תחושה שהם מרמים. אפשר היה לראות שפשוט בלתי אפשרי להתקרב אליהם.
"לי אישית תמיד היה חשוב להישאר נקי. בניגוד לאופני הכביש שם ראינו רוכבים שרימו, סיימו לרצות עונש השעיה וחזרו לאחר מכן לקבוצות גדולות, באופני הרים אף אחד לא ירצה אותך אחרי שנתפסת. הייתה במרוצי כביש מסורת של רמאות, זה היה כמו במאפיה, כולם דיברו בפתיחות על הנושא, בתוך הענף היה ידוע שכולם מרמים, אבל זה פשוט לא יצא החוצה. זה כמו שאם אתה בוגד בחברה שלך, סביר להניח שהיא תהיה האדם האחרון שתדע. כיום אני מאמין שענף אופני ההרים נקי, לגבי רוכבי כביש שצריכים להתחרות בטור דה פראנס, באמת קשה לי לדעת אם הם נקיים, אבל אני בטוח שהמצב טוב מבעבר".
לפנייה לכתב/ת 
