סקס, טרור וצוענים: הסרטים של ברלין
האולמות היו מלאים, אבל המאסטרים הגדולים איכזבו, ובמקומם תפסו את רוב העניין סרטים שסיפרו על התנקשות בהיטלר, עינויים בצ'ילה וסצנות מין מטרידות. ומה עם פרובוקציות בהקרנות? סיכום לפסטיבל ברלין
מבחינת התפוסה באולמות, הפסטיבל היה הצלחה גדולה והמארגנים מדווחים כי יותר מ-300 אלף כרטיסים נרכשו לכלל ההקרנות - שיא חדש של האירוע שמתרחש זו הפעם ה-65 בברלין. האולמות היו מלאים עד ליום האחרון, ולא משנה אם הוצג בהם עיבוד הוליוודי זוהר לסינדרלה, דרמה כבדה תוצרת גרמניה, סרט ארט-האוס מלבנון או דוקומנטרי נוקב מישראל.
למעט אותה הקרנת עיתונאים כאוטית ועוד כמה מקרים של תורים עקלקלים שהתרפקו והתעצבו מחדש בהתאם למסתננים ערמומיים, המארגנים שמרו על סדר ויעילות בעזרת מיטב הטכנולוגיה. מה שהפתיע אולי היא היעדרותם של אנשי ביטחון באזורי ההתרחשות של הפסטיבל. ייתכן כי הם שמרו על חשאיות, אולם אקדחים ומכשירי קשר נראו רק על המסך. מוזר. הרי מספרים לנו שאירופה נמצאת תחת התקפת טרור.
ועכשיו לסרטים עצמם.
פיגוע שמאלני - בקטע טוב
טרור באירופה - אוליבר הירשביגל הגרמני הזכיר לנו שלא תמיד מדובר במשהו רע. הבמאי, שהביא לנו את היטלר המעורער בנפשו ב"הנפילה" (שסיפק סצנה מוטרפת אחד לתרגום מעוות בכל כך הרבה שפות), חוזר לנאצים - כי הרי אי אפשר אחרת - בסרטו החדש "אלסר" ובו סיפורו של גיאורג אלסר שניסה להתנקש בפיהרר באמצעות פצצה שהטמין כבר בנובמבר 1939. לצערו ולצערנו, המבצע נכשל. הסרט לעומת זאת מוצלח ביותר, מהטובים בתוכנית הראשית - אף שהוקרן מחוץ לתחרות על דוב הזהב.
כריסטיאן פרידל מגלם את אלסר, שבניגוד לקלאוס פון שטאופנברג, לא זכה לתהילת ההתנגדות לנאצים. הנגר הצעיר אוהב החיים (והשמאלני רחמנא ליצלן) מנסה לחלץ את ארצו מאובדן חירות והחורבן בשם הלאומנות המטורפת. הוא נתפס במנוסתו כבר בתחילת הסרט, והחוקרים מנסים לחלץ ממנו הודאה שפעל כחלק מארגון קומוניסטי שמתנגד למשטר, אלא שהוא פעל כמחבל בודד. במהלך העינויים הנוראיים שהוא עובר, צצים פלאשבקים מן העבר המנמקים את הנסיבות שהביאו אותו עד הלום. נשמע מוכר, לא?
דורה - ולא לילדים
היו כאלו שחשו בהקרנת "חמישים גוונים של אפור" כמו בעיצומו של סשן סאדו-מזו, והתחננו שמישהו כבר יכסו להם את העיניים. אלו, וגם אחרים, יכלו להתנחם בצפייה ב"דורה" ("Dora, or the Sexual Neurosis of Our Parents"), שעוסק בין השאר ביחסי שליטה - בין הורים דאגנים לבת בוגרת הסובלת מפיגור קל, או בין אותה צעירה מוגבלת ותמימה, המצויה בעיצומו גילוי מיני, לגבר זר ונכלולי שמנצל אותה. אמנם אין פה קשירות ומכות שוט, אבל סרטה של סטינה וורנפלס השוויצרית הוא דרמה נועזת ומרחיקת לכת שמצליחה להצחיק וגם לזעזע.
השחקנית ויקטוריה שוורץ משחקת אותה דאנה איבגי (אם כי השחקנית עושה את זה הרבה יותר טוב ב"את לי לילה") ומתמסרת כל כולה למצלמה, גם כשזו קולטת אותה ערומה בסצנות המין המטרידות. למרות הנושא הנפיץ שבו נוגע הסרט, הוא אינו מכביד במיוחד ומציף דילמות קשות על התפר שבין מתירנות מינית, חירות האדם ועצמאותו - הרצון שלו להישלט על ידי מישהו שרוצה לנצלו, ולדחות את שליטתו של מישהו המעוניין לגונן עליו.
סרטים עם הרבה צ'ילי
ברלין היא כמובן המגרש הביתי של הגרמנים, אולם מי שכבשו אותו בסערה היו הקולנוענים הצ'יליאנים, שזכו להערכה רבה וחזרו הביתה עם שלל פרסים. מפתיע מכולם הוא הדוקומנטריסט פטריסיו גוסמן, שהתמודד על דוב הזהב עם יצירתו המרהיבה "The Pearl Button" וזכה עליה בפרס התסריט. זאת אף שלא מדובר בסרט עלילתי. הצילומים היפהפיים של נופי פטגוניה, חופיה והאיים שבקרבתה, עמדו בסתירה לסיפורי הילידים שמתקשים להתאושש מנחת זרועו הדכאנית של אוגוסטו פינושה.
גבר הולך לאיבוד, גם הבמאי
מי שהיוו אכזבה גדולה הם המאסטרים ששובצו בתוכנית הראשית - מייקאפ מתחייב מצד המארגני, לצורך קידום המכירות. "מלכת המדבר" (בכיכובם של ניקול קידמן, ג'יימס פרנקו ורוברט פטינסון) של ורנר הרצוג זכה לביקורות נוראיות, אף שהוא עוסק בנושא אקטואלי של יחסי אירופה ואסיה. "איזנשטיין בגוואנחואטו" של פיטר גרינוויי על חלוץ הקולנוע הרוסי סרגיי איזנשטיין הוא סרט אמנותי, יומרני ובוטה כרגיל אך שמור רק למיטיבי לכת ומפענחי אינטר-טקסטואליות עם קיבולת גדולה לסצנות סקס גרפיות בין גברים. וכן, זה פלצני כמו שזה נשמע.
מעניינות יותר מסיפורם של גיבורי שני הסרטים הלא מלהיבים הללו, הן הבחירות הוויזואליות של שני היוצרים הוותיקים. בעוד שוונדרס מנצל את טכנולוגיית התלת ממד (בחירה מפתיעה כשמדובר בדרמה נטולת אפקטים) כדי להדגיש אלמנטים בסביבתו של פרנקו ולעשות לצופים חיים קלים יותר, מאליק מציע גודש כמעט בלתי ניתן לעיכול של דימויים יפהפיים שבאים אחד אחרי השני ודורשים מלאכת צפייה מפרכת בניסיון לפענחם. אותו איזנשטיין היה גאה בה. זוהי ממש קקפוניה ויזואלית לעתים מפוזרת. בניגוד לסרטו של וונדרס היא גם מאתגרת, ולפחות מאליק חסך מאיתנו דיאלוגים שמאלציים, ובמקום שיבץ ברקע מעין מניפסטים פילוסופיים ניו-אייג'יים מפי השחקנים עצמם.
צוענים הם היהודים החדשים
את האובססיה של הגרמנים והאירופים ככלל ליהודי היבשת, מחליפה לאחרונה אובססיה לצוענים וזו באה לידי ביטוי מיוחד בפסטיבל ברלין. אחרי שבנדק פליגהאוף ההונגרי זכה בפרס דוב הכסף ב-2012 על "Just The wind" שעסק בטבח שנעשה בקהילת הרומה בארצו, ואחרי שדניס טאנוביץ' הבוסני זכה באותו הפרס שנה לאחר מכן על "Episode in the Life of an Iron Picker" על התמודדות משפחה צוענית בסראייבו, הגיע תורו של ראדו ג'ודה. הבמאי הרומני זכה בפרס הבימוי על סרטו הפיוטי "Aferim" שבו מרדף אחר בן רומה שברח במאה ה-19. מתברר שבברלין כדאי להתנהג כרומי.
