מפנקים בלי גבולות: הורים, גרסת 2015

יום המשפחה, על שלל פעילותיו החינוכיות והבית ספריות, תפס אותי השנה במצב רוח מהורהר כלשהו. לאחרונה אני מוצאת את עצמי בוהה בילדיי (שבוהים במסכים, כמובן) ומהרהרת על השינויים שחלו במשפחה שלי ובמשפחות בכלל. אני מוצאת את עצמי מצד אחד מזדהה עם הילדים שלי בכל מיני חוויות שהם עוברים, ונזכרת בילדותי, ומצד שני פעמים רבות מדי עולה לי לראש המחשבה "פעם זה ממש לא היה ככה". או אז אני לא יכולה שלא לחשוב עד כמה הדור של היום גדל כשהוא שונה מאיתנו, ההורים.

רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כתבו לנו בטוויטר

"העיקר שלילדים שלי יהיה טוב"

"קיימים שינויים משמעותיים בין המשפחה כפי שהייתה קיימת בעבר, נניח בשנות ה-60 וה-70, לבין המשפחה כפי שהיא כיום", אומרת תלמה בר-אב, ממייסדות מכון אדלר ומחברת הספר "שגיאות נכונות". "המשפחה הישראלית, כפי שהייתה בעבר חיה בצניעות במדינה שנלחמה על קיומה. רוב ההורים אז סיימו את עבודתם ושבו הבית לארוחת ערב משותפת. סמכות ההורים והמורים הייתה ברורה. גבולות גיל ההתבגרות היו ברורים. בכלל, החוקים היו ברורים ומקובלים.

"היום המצב שונה לחלוטין. בשנים האחרונות השפע הלך והתגבר במדינה, וגם הטכנולוגיה כבשה כל פינה. התוצאה היא שהחל מירוץ אחר רמת חיים שתאפשר את כל חידושי הטכנולוגיה. וכך, הורים עובדים במשך שעות רבות ושבים מותשים. כולנו ממשיכים לסגוד למולך המותגים, כשגם המעמד החברתי של הילדים תלוי בכך. מערכת החינוך מתדרדרת והשחיתות מוקעת בכל מקום, ללא שינוי. ועדיף שלא ארחיב את הדיבור על המלחמות, פער המעמדות, והייאוש של האזרח הקטן".

כך, טוענת בר-אב, נוצר הפרדוקס שמשפיע עד מאוד על חיי המשפחה. "הילדים הפכו למרכז החיים", מסבירה בר-אב.

"אפשר היום לשמוע הורים רבים שאומרים: 'מילא אני, העיקר שלילדים שלי יהיה טוב'. אנשים עובדים בטירוף כדי לאפשר לילדים שלהם חיים טובים יותר, אך מהצד השני, ניכר רפיון ידיים בכל מה שקשור לחינוך".

רפיון הידיים, לדעת בר-אב, בא לידי ביטוי הן במערכת החינוכית והן במערכת המשפחתית. "בעבר מערכת החינוך בישראל הייתה ידועה כמערכת טובה, והייתה ממוקמת במקום גבוה בעולם", היא מסבירה, "היום אנחנו נמצאים בתחתית הטבלה העולמית. כמו כן, בעבר הייתה סמכות למורה וגם להורה. כיום המצב פשוט עגום. הורים חוזרים הביתה בשעות מאוחרות, וכמעט ולא נמצאים עם הילדים שלהם. כמעט ואין כיום ארוחות משפחתיות משותפות, וכמעט שלא משוחחים זה עם זה.

"כל זה משפיע, כמובן, גם על מערכת היחסים בין ההורים לילדים. ברגע שבו ההורים איבדו את סמכותם, עם השינויים שחלו בעולם שהפך להיות דמוקרטי ופתוח, הם גם איבדו עשתונות. הם הלכו לאיבוד בין שפע התיאוריות הפסיכולוגיות של גידול ילדים. כך שהעניין הפך לפרוייקט צמרת ונושא לחרדה. ההורים היום מאמינים שכל תנועה שלהם כהורה תקבע את גורל ילדיהם לנצח, והם הולכים ומאבדים את הביטחון בעצמם".

-במה זה בא לידי ביטוי?

"ההורים כיום לא יודעים לקיים חוקים וגבולות. והם גם לא יודעים לעודד את הילד. הכוונה אינה לנתינת מחמאות, אלא לתת לילד תחושת ערך. וזה אומר לתת לו תפקידים, לשתף אותו ולא רק להגיד לו: 'אתה נהדר ואני אוהב אותך', כמו בסרט אמריקני".

פינוק יתר - עד כדי דיקטטורה

בר-אב מציינת כי קיימת תחרותיות בין ההורים עצמם, כבר מהרגע שבו הילד נולד. "אני חייבת לציין שישראל הייתה תמיד ארץ משפחתית, אבל כעת הנושא הפך להיסטרי ותחרותי עד בלי די", היא מסבירה. "בכל בית קפה או גינה שומעים את השיחות של ההורים, שמשוויצים: 'הילד שלי כבר זוחל' או 'הילד שלי כבר מדבר', ולא חסרות דוגמאות נוספות. התחרות הזו ממשיכה בבתי הספר. היום כל הנושא של המחוננים עלה מדרגה. פתאום כולם מחוננים, ומי שהילד שלו לא מחונן מרגיש ככישלון".

בעצם, אומרת בר-אב, הגענו למצב שבו הורים נשענים על הישגי ילדים בכל שטח, וקובעים על פיהם את הדימוי העצמי שלהם עצמם. "המצב הזה יוצר מצד אחד לחץ נוראי על הילדים", אומרת בר- אב, "ומצד שני, הילד הופך לדיקטטור. וכך הוא בעצמו הולך לאיבוד, מכיוון שילדים, ללא ספק, זקוקים להדרכה, לסדר יום ולגבולות".

המצב הזה, לדעת בר- אב, מתסכל גם עבור ההורים עצמם. "ההורים כל כך חוששים ומהססים עד שהם איבדו את הסמכות גם בעיני עצמם. נוצר פער בין הכוונות שלהם בחינוך הילדים ובין התוצאות בשטח, כאשר ההורים חוזרים על אותן שגיאות שוב ושוב".

-מהן אותן שגיאות שההורים עושים?

"קודם כל הנושא של הפינוק. רוב ההורים עושים עבור הילד ובמקומו כמעט כל דבר שהוא היה יכול לעשות בעצמו. הם פותרים עבור הילד כל בעיה, ובכלל נותנים לו את התחושה שהחיים יתאימו את עצמם אליו. התוצאה של שגיאה זו הינה שהילד יגדל להיות מבוגר אומלל וחסר אונים, כזה שאינו יודע איך להסתדר בשום שטח".

שגיאה נוספת הינה הגנת יתר. "ההורים, מתוך ניסיון להגן על הילד ולהסיר מדרכו כל מכשול, נוקטים בהגנת יתר", מסבירה בר-אב, "התוצאה הינה ילד שגדל להיות מבוגר חסר אומץ, כזה שאינו יודע להתמודד עם בעיות".

בר-אב מצינת כי ישנה גם תחרותיות והישגיות של ההורה, שבאה לידי ביטוי על חשבון הילד. "קיימת כיום אמביציית יתר מצד ההורה, שבאה לידי ביטוי בדחיפת הילד להישגים. זה מתחיל כבר בגיל הגן, דרך כל חוג אפשרי, גנים ייחודים ובתי ספר פרטיים. כמובן שהמסר לילד הוא ההכרח להצטיין בכל דבר שהוא עושה".

בוא אליי רודן קטן

שגיאה נוספת, וקשה במיוחד, היא הפיכת הילד לרודן קטן. "ההורים היום יוצרים ילדים שתלטנים, כאלו שמתנהלים כדיקטטורים", אומרת בר אב. "וכל זה אינו נכון עבור ההורה ובודאי שאינו נכון עבור הילד".

-ממה זה נובע?

"ממחסור בגבולות ובחוקים. הילדים היום חיים בחוסר בטחון מתמיד, מכיוון שהם אינם יודעים מה ילד יום. יש מהם ציפיות מוגזמות מצד אחד ומצד שני הם חיים ללא גבולות, סדר וחוקים. דבר זה ישפיע עליהם גם בעתיד. ילד שכזה בבגרותו יכול להימצא בסכנת חיים, ולו רק מכיוון שהוא אינו יודע לכבד סמכות חוקי נהיגה למשל".

השגיאות האלו, לטענת בר-אב, הופכות לדפוס חינוכי. "ההורים הופכים למיואשים, ובמקום לנסות לשנות את חינוך ילדיהם הם עושים 'שגיאות מכשילות'. הם חוזרים על אותן שגיאות בחינוך הילדים שוב ושוב. כך הם הופכים את השגיאה למכשלה, ונכנסים לייאוש גדול יותר ויותר".

אז מה עושים?

לדברי בר-אב, הדרך לשינוי מתחילה, כמו תמיד, בהבנת הבעיה ורצון לשנות. "בכל שטח אחר אנחנו לומדים כיצד לעשות דברים, והיום הורים הופכים כמעט לכל יכולים אם קיימת בעיה בכל הנוגע לבריאות ילדיהם, למשל. אבל עליהם להבין כי עיצוב אישיות נכון וחשוב לא פחות מבריאות, משום שאדם ששיש לו ראייה לא נכונה על החיים יתקל בקשיים רבים. לכן חשוב שההורים יבינו זאת, ישנו את דרכי מחשבתם, ויחפשו כיצד לפעול בדרך נכונה".

ומה זה אומר בפועל? קודם כל החזרת הסמכות להורים. "ההורה צריך היום להחזיר לעצמו את הסמכות והביטחון, קודם כל בעיני עצמו", גורסת בר-אב. "ההורים צריכים ללמוד לקבוע חוקים וגבולות, כפי שהיה נהוג במשפחה בעבר באופן טבעי.

"לאחר מכן צריכה להיות הפקת לקחים ויצירת שינוי אישי ומשפחתי. יש להביט ולראות מה הופך את מערכות היחסים למכעיסות. את המפתח לכך נותן הרצף של הדברים. כלומר, אם אנחנו שמים לב כי ישנם דברים שליליים חוזרים, הרי שעלינו לשנותם. עלינו להציב גבולות וחוקים, ללמוד איך לעודד ולהקשיב ולמנוע התנהגות מפריעה".

במילים פשוטות יותר, מדובר בהחלטות שכולנו יכולים לקחת בחיי היום יום שלנו.

"הרעיון הוא שכל משפחה צריכה לקבוע לעצמה חוקים בהתאם לאורח החיים שלה ולפי מה שמתאים לה", אומרת בר- אב. "אפשר להחליט על ארוחות קבועות, זמני שינה קבועים ועוד, כאשר ישנה התייחסות בחוקים אלו גם לגילאי הילדים. אם הילדים גדולים מספיק, הרי שמומלץ לשוחח עימם ולעשות עימם הסכם על מנת שירגישו שותפים לשינוי. לדוגמה: כדאי להסביר להם עד כמה חשוב לאכול ארוחה משפחתית ולשוחח זה עם זה, על מנת שלא להיות במצב שבו כל אחד אוכל בחדר שלו, לבד, ליד המחשב, ועוד.

"לתהליך הזה דרושים אומץ ומודעות. אומץ פירושו להרפות לרגע, חוסר אומץ פירושו להרפות את החיים. זה קשה, זו השקעה, אבל חשוב לזכור כי מי שהופך להיות הורה נותן עצמו בן ערובה ביד הגורל, באהבה".