המלחמה בעוני

לפני יותר מחצי שנה פרסמה ועדת אלאלוף את "דו"ח הוועדה למלחמה בעוני בישראל". המילה "מלחמה" חקוקה על עמוד השער, מתריעה בשער.

היא זעקה את הנתון המביש ששיעור המשפחות החיות בעוני בישראל גבוה במידה משמעותית מן הממוצע של המדינות המפותחות (19% לעומת 11% בהתאמה) וכי הפער אף גדול יותר בקרב קשישים (21% לעומת 15%) ובקרב ילדים (28% לעומת 13%). היא הסיקה מסקנות וגיבשה שורת המלצות המתייחסות לרב ממדיות של העוני - בדיור, ברווחה, בחינוך, בבריאות ועוד.

מלקטים שאריות מזון בשוק הכרמל(צילום: עידו ארז)

עוד בערוץ הדעות של ynet

עגל הזהב של הבגרות / עדי זיסקינד

חצי שנה שהחברה הישראלית הספיקה לקרוא וגם לגנוז את המסקנות ולהוריד את הנושא מסדר היום הציבורי, כך שאפילו בתעמולת הבחירות העוני הוא שקוף ומודר אחרי נושאים אחרים. כל עוד העוני נתפש כגורם רקע לבעיות ולא כבעיה עצמה הוא עובר סוג של נרמול. סטטוס נורמלי שניתן לקבלו ואין צורך לשנותו. עבור העובדים הסוציאליים שרואים את העוני יומיום, כאשר חלקם נכללים אף הם בין מקבלי הבטחת הכנסה – שתיקת החברה הישראלית היא רועמת.

בימים אלה, שבהם אנו עמלים על הכשרת דורות חדשים של עובדים סוציאליים, אנו נדרשים לבחון מחדש את דמות המקצוע שמיועד להתמודד עם פניה של החברה הישראלית. העובדים הסוציאליים אינם רואים את פניה של החברה הישראלית כמושג מופשט. הם רואים אם חד-הורית המתמודדת לבדה עם קשיי פרנסה, הם רואים קשיש ערירי ובדיכאון, הם רואים ילדה שאביה התעלל בה מינית. הם רואים אנשים מתוסכלים, למודי כישלונות, אכזבות, הדרה חברתית, התעלמות ושפעמים רבות איבדו תקווה.

הם רואים מקרוב, נוגעים, מטפלים, מתווכים אנשים לעזרה נוספת, מסנגרים עליהם, מחברים ביניהם, מוחים איתם. מלאי הכלים של העובדים הסוציאליים אינו מכריע את הקרב האמיתי שמציגה החברה הישראלית. חברה שאינה מקצה משאבים, שחסרה חמלה ונדיבות, שאינה מגלה סולידריות מספקת. אין להתעלם מכך כי רוב מכריע של האנשים הנדרשים לסיועם של העובדים הסוציאליים הם אנשים שחיים בעוני. העוני אינו מחדל אישי או בעיה אישיותית חלקם נולדו למשפחות שחיות בעוני ונתונים באורח חיים של הישרדות, חלקם איבדו עבודתם, חלקם חוו משברי חיים שהפחיתו את יכולתם לתפקד, והסיבות לעוני עוד רבות.

החיים בעוני מעצימים כל בעיה ומקשים על כל פתרון בדרך לבעיה - חיים עם מוגבלות פיזית נדרשים להשקעה בבית נגיש, התמודדות עם מחלה מחויבת בהשגת תרופות ולא פעם בקבלת עזרה פיזית ממטפלת, שינוי דפוסי קשר במשפחה נדרש להתמדה בטיפול שמשמעה למשל היכולת לשלם על נסיעה לטיפול ולשמירה על הילדים. תהליכי שינוי הם מורכבים וכדי להצליח בהם נדרשת השקעה של זמן, רצון, כוחות וכמובן כסף.

עובדים סוציאליים העומדים בחזית מוצאים עצמם לא רק בין הפטיש והסדן, בין השליחות לבין המציאות, אלא גם נתונים לביקורת חברתית נוקבת. הם חווים בעצמם עוני - עוני של משאבים, של תמיכה חברתית, של שיתופי פעולה, וחשים תסכול עמוק בגלל היעדר שירותים ורשת ביטחון ראויה. הם נתקלים בשוויון נפש אם לא התעלמות של קובעי המדיניות ורבים בחברה הישראלית.

המאבק בעוני הוא מלחמה, מן המוצדקת במלחמות ישראל, מלחמת אין-ברירה, מלחמה שהיא בנפשה של מדינת ישראל. חובה עלינו להנחיל לדור הבא של העובדים הסוציאליים את מורשת הקרב - בתחום העבודה עם הנזקקים, עם הקהילות, עם נותני השירותים וקובעי המדיניות. העוני אינו גזירת גורל - הוא תוצר ידי אדם. תוצר מביש שרק בידי האדם גם הכוח לשנותו.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il