"שרודר": האמת שמתחת לפני השטח

רציונליות היא פונקציה תרבותית-קיומית, שבלעדיה, היינו כנראה אבודים. אבל היא גם ישות דינמית מרתקת, במיוחד אחרי שקוראים את הרומן "שרודר" של אמיטי גייג'. על פניו, מדובר על רומן רהוט, מקצועי, כתוב לעילא, שאמנם מגולל עלילה שסופה ידוע מראש - אבל מעורר מחשבה בדרך שבה הוא מוגש, ובכך מותיר אחריו משקע חמוץ ומנקר.

• חודש ספרי ביכורים: מכירים את הספרים החדשים?
• רוצים לקרוא ספרים באתר "עברית"? הורידו את האפליקציה לאייפון ולאייפד , או לאנדרואיד
• לא על המומינים לבדם: ביקורת על "ספר קיץ"
  

"שרודר". מהי הדרך הנכונה לגידול ילד?

במרכז הרומן עומד אריק שרודר, מהגר מזרח גרמני שהגיע לארצות הברית בדרך מפוקפקת ולא ממש חוקית, ושינה את שמו ל"קנדי" - שם קליט שהאמריקנים אוהבים לאהוב. שרודר מצא לו בת זוג ראויה, וגם עבודה סבירה בתור סוכן נדל"ן - ובכך הזניח את המחקר המשונה שלו על פאוזות בהיסטוריה: רגעים היסטוריים שבהם לא קורה כלום. לזוג בשלב מסוים נולדת בת מתוקה ומחוננת בשם מדו.

אך כפי שקורה ליותר מדי זוגות, הניכור הולך ומכסה לאט את האחווה בין בני הזוג, ומוכיח שגם זוגיות היא יישות דינמית, ואם לא משתנים איתה, ממש כמו מים עומדים, היא מתחילה לגדל חיידקים ומיקרובים, להעכיר, להסריח ולהציף את הכל.

בשלב מסוים השניים נפרדים, וזוגתו של אריק מונעת ממנו את השהות הלגיטימית עם בתו. אז הוא מחליט לעשות מעשה, לקחת את בתו בלי רשות ולצאת איתה למסע הרפתקאות ברחבי אמריקה האחורית, אמריקה של דיינרים, של נשים שפעם מישהו כתב עליהן שיר פופ, של מרחבי נוף מתעתעים בחירותן.

זהו מסע חד-סטרי, שבסופו, כמו אצל תלמה ולואיז, מחכה לאריק מדרון, מטאפורי או ממשי, אבל הדרך המונולוגית שבה הוא בוחר לספר את קורותיו, ואת מה שמתרחש בתוך תודעתו (על ידי תירוץ נרטיבי שבו הוא מתבקש לכתוב את סיפורו על ידי רשויות החוק) מפיחה ממד נוסף בסיפור, שלכאורה, הוא עוד סיפור גירושים עצוב, שבא לומר לנו משהו על האקסיומות התרבותיות והמשפטיות של החברה שבה אנו חיים, ולכאורה "לייצג" באופן כלשהו את הצד האבהי, מעין "מומו - זכויות הגבר במשפחה" הגרסה האמריקנית.

קל אמנם לראות זאת כך, ובאותה מידה לראות באשתו לשעבר דמות אטומה, שלילית, כזו שמונעת מאב אוהב להיפגש עם בתו. אבל המציאות - וגם זו העולה מתוך הספר - היא תמיד הרבה יותר מורכבת, ויש לה לפחות שני צדדים.

אריק הוא אכן אב לא שגרתי, שחלק מהאג'נדה החינוכית שלו היא לקחת את בתו הפעוטה לבית קברות כדי ללמדה מה זה מוות, ולבחון יחדיו גוויה של שועל שנרקבת בחצר, אבל האהבה שלו למדו לא מוטלת בספק, ומי בכלל קבע מהי הדרך "הנכונה" לגדל ילד. אריק לא מזיק לבתו ביודעין, והדרך ההורית שלו אכן מעוררת מחשבה, אבל גם הדרך הקונפורמיסטית לא בדיוק יושבת בצורה הרמטית על ילדים רגישים ומחוננים, שמצפים וצריכים להפיק מהחיים יותר מאשר בית הספר מסוגל לתת להם.

"תלמה ולואיז". סיפור אמריקני שבסופו מדרון

מתחת לעלילה נמצא הסיפור ה"אמיתי": סיפור מהגרים מינורי, שמתאר זרות חברתית-תרבותית בדרך לא שגרתית. הוא לא מניח אותה בחזית, כמה שיסביר את התנהלותו ואת חייו, הוא לא משתמש בה כאמתלה למבוי הסתום שלו, לחוסר האונים שלו. היא פשוט כוח שמגדיר אותו תמיד, כמו רעש תת-קרקעי, אבל כזה שמתחבר לכל המערכת הגיאולוגית של תודעתו.

למעשה, תודעתו של הגיבור, היא-היא הגיבורה האמיתית של הספר, שהופכת את היצירה לקולחת ומעניינת, כזאת שלא מניחים מהיד בקלות (עם כמה רגעים מפעימים של כישרון כתיבה צרוף, כמו למשל הפרק "עבריינים", שבו שרודר מבצע השלכה מרתקת בין ההיסטוריה הגרמנית הסבוכה, להיסטוריה האישית שלו).

יחד עם זאת, ולמרות שעלילתו צפויה, עדיין עולה מהסיפור תחושה טרגית, כמו בספרים של אליס מונרו: אתה מרגיש

את הטרגיות אורבת בכל רגע מעבר לפינה, כמו צל גדול, ורק לא יודע איך היא תתגשם, ואת מי היא תפיל בדרכה.

כאמור, מה שמרתק בספר במיוחד היא אותה "מטמורפוזה של רציונליות". ג'ייג' מבצעת תרגיל מתוחכם, כשהיא גורמת לקורא להיסחף אחר התנהלותו של שרודר, ומראה איך הוא בעצם נותר אותו קול, אותו מנגנון לוגי, ורק המציאות היא זו שמשתנה - היא זו שהופכת להיות פלילית, לא הוא, או שמא מדובר בשתי יישויות - הלוגיקה והמציאות - שמקיימות ביניהן יחסים משונים, מורכבים.

בחיים עצמם, אנחנו אמורים להתאים את הלוגיקה שלנו למציאות., אבל לעתים המציאות פשוט מתכווצת, מתעוותת, ואולי אף נשברת, ואת הסדקים שלה אנו חייבים למלא במשהו, אחרת נאבד. הוא יכול להיות אמנות, הוא יכול להיות טירוף הדעת, הוא יכול להיות אלימות, והוא יכול להיות נסיון חסר תוחלת להיאחז במציאות הישנה ולהישבר יחד איתה, כפי שקורה לשרודר.

"שרודר", מאת אמיטי גייג', מאנגלית: עפרה אביגד. הוצאת ידיעות ספרים, 267 עמ'.