היועמ"ש: אסור לחברות הסלולר לגבות על תוכן ללא רשות

היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, סבור כי על חברות הסלולר ובכללן חברת פרטנר, מוטלת האחריות לחיובים שנגבו מחשבונו של מנוי, לרבות עבור צדדים שלישיים (ראו מקרה איקיוטק ). הוא חיווה דעתו זאת בנייר עמדה שהגיש לבית-המשפט המחוזי מרכז, במסגרת בקשה לתביעה ייצוגית שהוגשה נגד חברת פרטנר.

התנכלו לכם בחברת הסלולר? ספרו לנו

>>>רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר

לפי ניר העמדה, שניסחה עו"ד טל זרקו סגנית בכירה פרקליטות מחוז ת"א - אזרחי, לחברות הסלולר יש הרשאה בלתי מוגבלת לחיוב חשבונו של מנוי. כיוון שכך, עליהן לבדוק אם המנוי אכן ביקש או הסכים לקבל את השירות בגינו הוא מחוייב, ואם היה מודע לתנאים מהותיים ומרכזיים ביחס לקבלת השירות.

היועמ"ש סבור כי על חברת פרטנר לכל הפחות, לוודא ברמת וודאות גבוהה ומפורשת את הסכמתו של מנוי לעסקה ולפרטי העסקה עבורה מבוצע החיוב, טרם גביית החיוב מחשבונו של המנוי. כמו כן, על החברה ליטול את האחריות כשהמנוי פונה אליה ומכחיש את העסקה שנטען כי ביצע.

לשיטתו, על החברה אף חלות הוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 ש"מטילות על חברות הסלולר חובות הן בהסכם ההתקשרות הראשוני עם המנוי והן לגבי הסכם הלכאורי לרכישת שירותי תוכן אשר כוללות בין היתר חובות גילוי שונות לגבי העסקה", כך כתב.

לפי הבקשה לתביעה (ת"א 12241-09-10), פרטנר גובה ממנוייה תשלומים עבור שירותי תוכן שסופקו להם כביכול על-ידי צד שלישי, מבלי שאלה ביקשו לצרוך אותם. לפי הנטען, פרטנר לא בודקת ומוודאת בעצמה אם המנוי אכן ביקש או הסכים לקבל את השירות בגינו הוא מחויב ואם היה מודע לתנאים מהותיים בדבר העסקה וביחס לשירות ומסתמכת בעניין זה על צדדים שלישיים. נטען כי כשהמנוי פונה בטענה כי מעולם לא ביקש לקבל שירות בתשלום מאותו צד שלישי, מתנערת פרטנר מכל אחריות ומעבירה את הנטל ללקוח להוכיח כי לא ניתנה הסכמתו לקבלת השירות. 

על חברות הסלולר לשמש כשומר סף ולא כדלת פרוצה

במערך שירותי התוכן ארבעה שחקנים: 1.המנוי; 2. חברת הסלולר; 3. ספק שירותי תוכן (ספק חיצוני, המספק שירותי תוכן למנוי של חברת הסלולר, בתשלום, באמצעות הרשת של חברת הסלולר. אין לו קשר ישיר עם חברת הסלולר והגבייה על השירותים נעשית דרך אגרגטור); 4. והאגרגטור - גורם המתווך בין חברת סלולר לבין ספקי שירותי התוכן. האגרגטור מעביר את דרישת התשלום שהתקבלה מספק שירותי התוכן אל חברת הסלולר, תמורת עמלה שנקבעה בהסכם בינו לבין חברת הסלולר.

עד שמשרד התקשורת הורה לחברות הסלולר לחסום את המנויים לשירותי תוכן (ולפתוח את הקו לשירותים רק אחרי בקשה מפורשת של המנוי) - שירותי תוכן כאלה היו נפוצים. חלקם היו לגיטימיים וניתנו בהסכמה, רבים אחרים היו מלכודת לפתיים שביקשו לזכות בחידון קל ונפלו בפח: שילמו סכום חודשי על הזכות להשתתף בחידון (או לקבל טיפים לדיאטה, אסטרולוגיה או רשימות של אודישנים) וכן שילמו סכום מופקע להודעת סמס. כשרצו להתנתק פנו לחברת הסלולר שהתנערה מהם, או לאגרגטור ששמו הופיע בהודעת החיוב הסלולרי. מפעיל שירות התוכן היה לעיתים גורם עלום. אחרי הוראת משרד התקשורת, רוב השירותים האלה נעלמו.

אחרי התפוצצות פרשת איקיוטק (חברה רבת שמות, פנים ושירותים שהבעלים שלה בן אופק ועורך-דינו נועם קוריס טענו ש-100 אלף ישראלים חייבים להם כסף על שירותי תוכן. הם יצאו למסע גבייה והצליחו לגבות מרבים, אך זעם ציבורי, התגייסות חברי כנסת ובסופו של דבר בתי-המשפט - עצרו כמעט לחלוטין את מבצע הגבייה) - הוגשו תביעות ייצוגיות חדשות בעניין שירותי תוכן והתפקיד של חברת הסלולר בגבייתם. המבקשים לתבוע טוענים ומסכים עמם היועמ"ש, כי לחברות הסלולר, למרות עמדתן, אין תפקיד פסיבי בגבייה, אלא שהן עומדות מנגד, משום שהן מרוויחות מכך. כיוון שיש להן "יד חופשית" לכיס של הצרכן, עליהם לשמש כשומר סף ולא כדלת פרוצה.

לסיכום כתב היועמ"ש כי הוא "סבור כי התשתית המשפטית הקיימת שראוי להחילה, מאפשרת הטלת האחריות על שימוש לרעה בחשבונם של המנויים על פרטנר, אם לא יימצא כי קיימת הסכמה מפורשת, ודאית ופרטנית של המנוי להתקשרות בעסקאות לאספקת שירותי תוכן בתשלום והפרטים שלהן".