המירוץ למיליון: נפתחה הדרך לגמר חלומי
גל וליאל נפרדים מאיתנו בדיוק בזמן ונתגעגע אליהם כמו אל מיגרנה בשנ"צ. סמדר שילוני שולפת ציפורניים, ממצה את יוכי ולינור שממשיכות לריב, לבכות ולהשלים, ומקווה לגמר מרגש בכיכובם של וובה ואלה, שי ושני וטום ואוריאל
אוקיי, עכשיו אתם מדברים! להתראות בוליביה, סו לונג טיטיקקה, ותודה לאלוהי הריאליטי שהשאיר שם גם את ליאל וגל. עכשיו עוד פוש קטן, בעזרת השם - בסדר, לא אותו השם שמככב בתנ"ך הוורוד פוקסיה של לינור, אבל יש הרבה שמות אחרים שישמחו לעזור בעניין – נשאיר גם את יוכי ולינור בהדחה הבאה (בכל זאת הבחורה בחודש שמיני) ונגיע לגמר עם שלישייה מושלמת. כמובן, יש מועדפים יותר ומועדפים פחות, אבל זכייה של אף אחד משלושת הזוגות הנותרים לא תגרום לי לשעוט בזעם אל כיכר העיר, וזה אומר שהאבולוציה בהחלט פינקה אותנו בגמר מושלם.
בפרקים הקודמים:
מתמודדים יקרים, תעזבו את וובה ואלה!
וברכותיי גם לעורכי הווידאו של המירוץ - סוף סוף אפשר לנוח. יותר לא תצטרכו להעביר שעות משמרת ארוכות בחיפוש אחר תעלולי עריכה שיהפכו את גל לתינוק מתנשא וחסר מודעות עצמית. לא עוד מזימות אל תוך הלילה בניסיון להכניס לו לפה מילים שאלמלא אתם, מעולם לא היו עולות על דל שפתיו. לא תאלצו עוד להפעיל את השבב הקטן ששתלתם לו בעורף בתחילת המירוץ, זה שגרם לו לבעוט בפרק הקודם במריצה של הבוליביאנים ההמומים, שסביר להניח שמעולם לא שמעו את המילים "תמכור לה שוקולד", אבל עכשיו יודעים שאבא של גל הוא מהנדס קבלן ובנה את חצי אשדוד ואף אחד - אף אחד! שמעת בובה? - לא יגיד לו איך לבנות.
בכלל, היה נחמד אם קליפ הפרידה מגל וליאל - שהאל עדי, יחסרו לי עוד פחות ממיגרנה בשנ"צ – היה מספק מקבץ שיימינג אמיתי ומאפיין של הזוג הזה, כזה שיזכיר לצופים שאין באמת גבול לגובה אליו יכול בנאדם לעוף על עצמו, גם אם מדובר בגבהים נטולי חמצן ממש. מין קליפ מזכרת כזה, שיורכב מכל הרגעים האהובים של גל וליאל, המבטים הגנובים בטסטות, הטלות האשם החינניות וההבטחות הכמוסות לעתיד טוב יותר, כולל הלהיטים "מחט בערימת שחק", "לא מגיע לך חיבוק" והסינגל האחרון, "אם את בוכה אני לא איתך".
זה היה כמובן לג מספק גם מהרבה בחינות אחרות, ונגיד פה תודה למירוץ לא רק על וובה ואלה שהגיעו למקום השני, אלא על ההצלה של שני (יפה שלי!) ושי. אני אשמור לעצמי את התהייה איך הם הצליחו לעקוף את גל וליאל אם הם יצאו אחריהם, כי לא בודקים את השיניים של סוס שמקבלים במתנה (כן, אני מסתכלת עליך, שי).
רוחב הלב שהם גילו כשהם ניסו לעזור לגל וליאל במשימת הבנייה ואחר כך כשניסו לעודד את יוכי בדו קרב, שכנעו אותי סופית שמדובר באנשים עם לב גדול שקצת פספסו את ההגדרה של תחרות" (וקיבלו אותה בהפוכה אחר כך, כשיוכי ולינור רכבו עליהם עוד קצת בדרך למשימת השטיחים). אבל קארמה היא לא רק ביץ', היא גם יודעת לפרגן כשצריך, לפעמים בשמן זית וזיתים וכנאפה חמה ולפעמים בלהשאיר זוג אהוב במשחק כנגד כל הסיכויים.
מבחינת יוכי ולינור אני חשה שמיציתי. לא בהכרח בגלל הוולגריות או היחס המבאס למקומיים, כמו התחושה ששתי הנשים האלה נתנו הכל חוץ מלחתום על הסכם עודפים עם המחנה הציוני. הקטעים והטסטות שלהן הם סוג של פלאשבק אינסופי – יוכי ולינור רבות, נשברות, מתעודדות ומפיקות בלהט שוב ושוב את אותו הלקח בדיוק. ממש כמו דג שמשוטט באקווריום ומשתאה מחדש בכל סיבוב מאותו הנוף.
אז כן, הבנו, אתן נשים. נכון, בכל פעם אתן נשברות ואז אתן מבינות שאין ברירה ואתן חייבות לאסוף את עצמכן ולשתף פעולה ורבאק, אפילו הריב שלכן הוא אותו הריב ויש לי תחושה שאוצר המילים שלכן לא הולך ונעשה רחב יותר. אז יאללה, בואו נקרא לזה מירוץ ותוכלו להתפנות לעיסוקיכן החשובים והמשקמים. אנחנו נסתדר עם טום ואוריאל, וובה ואלה ושי ושני.
בפרק הבא: מראדונה, סרנדות, טלנובלה וכל מה שיפה בארגנטינה ואינו חונטה צבאית. צ'או צ'או.
