"שלוש קומות": אפשר להסתפק באחת

"שלוש קומות", הכל גלוי על פני השטח

תורם לכך מאוד ז'אנר הוידוי שעל פיו נכתב הספר, על שלושת חלקיו. בכל אחד מהם ישנה דמות מרכזית המתגוררת בקומה אחרת בבניין בן שלוש קומות בעיר פרוורית כלשהי במרכז הארץ, והיא מגוללת את סיפורה הדרמטי כווידוי רציף וסוחף לנמען כלשהו.

הדמות הראשונה היא ארנון, שדעתו משתבשת בעקבות אירוע אלים שאולי קרה ואולי לא קרה לבתו ולשכן המבוגר שהשגיח עליה. ארנון נפגש עם חבר סופר (אולי בן דמותו של נבו) ומתוודה בפניו על ההתרחשויות סביב הנושא.

הדמות השנייה היא חני, אישה שאיבדה את דרכה המקצועית והזוגית ומלינה על ההיעדרויות הרבות של בעלה ועל עול ההורות שבו היא נושאת לבדה. כשאחיו של הבעל מופיע פתאום ומבקש ממנה מפלט מבריוני השוק האפור, היא נעתרת על אף הסכסוך בין שני האחים, ומתוודה על הקורה אותה במכתב הממוען לחברתה הטובה שאינה מתגוררת בארץ.

הדמות השלישית היא דבורה, שופטת בדימוס, שכל חיה מושתתים על חוק וסדר, אשר מספרת לבעלה המנוח דרך הודעות שהיא משאירה במזכירה האלקטרונית, על האופן שבו כל מה שידעה התנפץ בעקבות גילויים מסעירים על בנה.

מטבע הדברים הווידויים טומנים בחובם לא רק את המידע ההכרחי להבנת האירועים שבעלילה, אלא גם את האופן שבו הללו השפיעו ומשפיעים על המתוודים. יתרה מכך, כיוון שמדובר בווידוי אנו נוטים להאמין כי רב הגלוי על הנסתר, ואכן נבו מציג שלוש דמויות ששמות את

מבטחן באותו נמען - בין אם הוא יושב מולם או שאינו בן החיים - ולפיכך מתקבעת אצלנו הקוראים ההנחה שהם אינם מסתירים דבר.

לשם העצמת ההנחה הזו מרבים המתוודים באמירות אגביות (לכאורה או שלא לכאורה), המחזקות את אמינות דבריהן, כמו גם ניסוחים המבהירים שהם נמצאים בסערת רגשות ושהנמען הספציפי הוא האדם היחיד שלו הם יכולים לספר את הדברים כמו שהם באמת, לשטוח לא רק את אמתות הנתונים והעובדות, אלא גם את תחושותיהם הכמוסות ביותר, חששותיהם ופחדיהם, תוך שהם מתוודים על שלל דברים שאינם קשורים בהכרח במישרין לאירועים הדרמטיים שפקדו אותם, אלא מהווים חלק ממערך רגשי ותודעתי רחב יותר, ומתמשך.

כיוון שכך, כל הסיפורים-וידויים טעונים באנרגיה של מתח ודחיפות, והם פועלים במקביל בשני מישורים - העובדתי והתודעתי. נבו מצליח להיצמד לסכמה הזו היטב, ובמיוחד בסיפור הראשון, שהוא הטוב מבין השלושה וגם המעניין ביותר, ניתן לחוש באופן פיזי ממש את הבהילות של הדמות המתוודה ואת הכאוס שנוצר מהעירוב בין העובדות והתודעה.

אולם לצד זאת, היעדר סאבטקסט בסיפורים מונע מהם להיות בעלי עומק של ממש. כשהכל נמסר לנו במישרין מבלי להותיר אפילו חרך להטלת ספק, לערעור על הנאמר, משהו מהביקורת על הדמויות הולך לאיבוד ובשל כל גם היכולת להכיר בחוסרים ובאי-ההתאמות שהם מנת חלקו של כל וידוי וכל סיפור. אפילו מבנה הנפש של פרויד - האיד, האגו והסופר אגו - אינו עולה מן הסיפור בן השלוש קומות כדימוי או כאסוציאציה מתבקשת, אלא מוצג כמות שהוא כחלק מהסיפור.

דווקא משום שהטקסט כה ישיר, יש כאן החמצה, שכן בדומה לספרים אחרים שכתב, נבו מעלה לפני השטח מתחים שיש לכתוב עליהם - ובמקרה הזה, מתחים מתוקף היות אדם הורה. לכך הוא מוסיף גם אלמנטים חברתיים וגם רומנטיים-זוגיים, אך הדגש מושם על הפרובלמאטיקות והפוליטיקה העדינה שבמערך ההורי הסבוך, הקשה, המאיים והמתיש.

מערך זה מוצג במידה מסוימת כמפגן של כוח שהולך ודועך, שנקלע שוב ושוב להכרח בהצדקת קיומו ושמערער בצורה

העמוקה ביותר את ההיכרות של ההורה עם עצמו. שפתו הפשוטה, הקולחת והסוחפת של הרומן מאפשרת לתמה המורכבת הזו להגיע לקוראים וקוראות רבים, שכן יש בה משהו נגיש מאוד.

אך גם הנגישות הזאת - על אף כוחה הברור - היתה מרוויחה ודאי מניואנסים ואניגמאטיות, שכן אלו כמו מחייבים את הקוראים את הטקסט להיות אקטיביים יותר, לשאול שאלות, לתהות ולהתעמק. נבו לא כתב טקסט בידורי זול; הוא דווקא מפגין בספר זה כנות ואומץ, אך מרשימים ככל שיהיו, הם דווקא מדגישים את הצורך בדבר-מה נוסף שלא יקדם אותנו מעלה בבניין הדירות, אלא יעורר את מה שחבוי במרתף או בין קורות המבנה.