המתנה שקיבלתי ליום הולדתי ה-29: שבץ מוחי

עד אפריל 2004 מסלול חיי היה זהה לזה של עוד עשרות אלפי נשים צעירות בראשית הקריירה: סיימתי לימודי אדריכלות בסקוטלנד, נישאתי והבאתי לעולם שתי בנות. החיים נראו מבטיחים, עד לאותו יום, שפיצל את חיי לשניים. לפני האירוע המוחי – ואחריו.

אז, כשהייתי בחופשת לידה עם בתי הצעירה, לקיתי בשבץ מוחי קשה. זאת הייתה המתנה ליום הולדתי ה-29. באותו יום, ה-18 באפריל, הייתי בחופשת לידה, ממשרד האדריכלים בו עבדתי, סידורי הבוקר הושלמו, חזרתי מהסופר פארם וישבתי לנוח בסלון.

לא עבר זמן רב והתחלתי להרגיש כאב ראש חד, מלווה בריצודים בעיניים וטשטוש ראייה. רוני הקטנה שהיתה לידי בעגלה בכתה. ניסיתי לקום ולהרגיע את הבכי המתגבר - אבל הרגליים לא זזו.

המוח המשיך לעבוד "החלק המתפקד בראשי ממשיך לתת פקודות- קומי על הרגליים, הילדה רעבה"... אבל צד שמאל של הגוף היה משותק והצד הימני הגיב בכבדות. במילים אלו מתארת טל את האירוע בו נולדה מחדש.

קראו עוד על שבץ מוחי

40 יום של סכנת חיים

הצלחתי להגיע לנייד ולהתקשר לבייביסיטר, אבל הלשון שלי הייתה כבדה והפה מעוות ולא הייתי מספיק מובנת. היה לי מה שנקרא בשפה הרפואית פציאליס – חולשה של שרירי הפנים.

למזלי הרב הבייביסיטר גילתה תושיה ובאה לראות מה קרה. כאשר היא הגיעה, היא התקשרה לבעלי שהגיע במהירות מפגישת עבודה. הוא נכנס הביתה וראה אותי שרועה על הספה בסלון, ומיד הזמין אמבולנס.

תומר, בעלי, עמד מבולבל עם תינוקת בוכה על הידיים. בתוך דקות עברתי סדרת בדיקות בבית החולים שארכה שלושה ימים. שלוש ההשערות של הרופאים היו: דלקת קרום המוח, טרשת נפוצה או אירוע מוחי. לאחר בדיקות מקיפות וצילומי הדמיה התברר שלקיתי באירוע מוחי חריף.

ערימות של ספרים בעברית ובאנגלית, תחקור של רופאים, פיזיותרפיה, טיפולים משלימים לאורך היממה ונחישות רבה של אישה לוחמת, עזרו לי לצאת ממעגל הייאוש ומהבור אליו נקלעתי.

זו הייתה לידה מחדש. למדתי ללכת מחדש, לעשות פעולות פשוטות כמו צחצוח שיניים, להתלבש לבד ואפילו איך לדבר מילים חדשות ששכחתי. הדרך להחלמה הייתה ארוכה מאוד וכללה אשפוז של 40 יום בבית החולים בסכנת חיים גדולה.

"הרגשתי כמו גוש בשר"

באופן נדיר, גופי פיתח התנגדות למדללי הדם המקובלים תוך כדי ניסיונות הטיפול הושתלה בגופי אמברלה, כדי לחסום את הקרישים החדשים מלהגיע לראש וניתנו לי מדללי דם שהוטסו מהולנד תוך 48 שעות במשלוח אווירי ועזרו לייצב את מצבי.

שם בבית החולים לא יכולתי לשבת בכוחות עצמי, ולא לעמוד ולכן רחצו אותי במיטה בספוג מתוך דלי. זו הייתה תחושה קשה, הרגשתי כמו גוש בשר (כמו רכב בשטיפה) ולא יכולתי לעשות דברים בסיסיים.

זה היה רגע מאוד מטלטל עבורי, כאשר סכנת המוות חלפה, התעורר הצורך להתחיל בתהליך השיקום והועברתי באמבולנס הפעם לביתי החדש "בית לוינשטיין" שם טופלתי במשך שנה.

השבץ הפך את חיי מקצה לקצה, הותיר אותי פגועה פיזית ומתמודדת עם מציאות שונה מכל מה שהכרתי. מאדם הישגי, שביקש לכבוש עוד ועוד פסגות, הפכתי לאדם שנזקק לעזרה בכל.

אני, שהשליטה בחיי הייתה הדבר החשוב ביותר, איבדתי את השליטה על חיי. נזקקתי לעזרת הוריי כדי להתרחץ, לצחצח שיניים, להתלבש.

במשך שנה מחיי עברתי שיקום בבית לוינשטיין, חודשים ארוכים על כיסא גלגלים, תינוקת בת שבועיים ופעוטה בת שנה ושמונה חודשים בבית, והתמודדויות חדשות בכל יום - בכל החזיתות.

ידעתי שאני אצליח להתגבר. טל פדרמן(צילום: עידן מעוז)

מצאתי את הייעוד שלי - הפכתי למאמנת רפואית

אין מי שיגיד מה יהיה מחר, למי לפנות, מהן זכויותיי, איך לחזור למעגל העבודה, איך להחזיר את רישיון הנהיגה שנשלל. כבר אז זיהיתי את הצורך במישהו שילווה ויתמוך מבחינה מקצועית, מישהו שינהל את המחלה.

מתוך הבנה וידע אישי של מה צריך אדם שעבר משבר רפואי, הגעתי אינטואיטיבית לתמוך ולעמוד לצדם של חולים נוספים. ההכרה שזהו הייעוד שלי, הביאה אותי לפרוש מקריירת האדריכלות המצליחה שטיפחתי.

למדתי אימון אישי והתחלתי לאמן אוכלוסייה חולה, חשבתי שהמצאתי נישה ייחודית מהמקום של הקושי אליו נקלעתי. אדם שעבר משבר רפואי נמצא בכאוס ובמצוקה, ישנה פגיעה בכל תחומי החיים, עולות תחושות קשות של בלבול, כעס, חרדה, חוסר אונים החברה מתרחקת, המשפחה מתמוטטת, הזוגיות מתפרקת, והחשבון בנק מתרוקן.

כמאמנת רפואית עושה סדר בפן הרגשי, בפן הבירוקרטי, בטופסולוגיה והתיווך בין גורמי השיקום השונים. לפעמים יש צורך בהצבת מטרות ויעדים חדשים למצב החדש שנוצר.

כשהחלטתי להתמקד באימון של אוכלוסיה לקוית בריאות, עברתי קורס הסמכה לאימון רפואי, אשר יחד עם הניסיון הפרטי שלי מהווים ארגז כלים יקר ורב ערך בבואי לעמוד לצידן של משפחות ויחידים המתמודדים עם מחלה או פציעה קשה.

אבל אני לקחתי את זה צעד קדימה אני לא רק מאמנת רפואית אלא גם "מנהלת מחלות" ועוסקת בפן הרגשי בפן הברוקרטי ובזכויות החולה. אני מתווכת בין גורמי הטיפול השונים, בקיאה בכל נושא הטיפולים החדשים.

אני בונה עבור המטופל תוכנית החלמה ייחודית הכוללת איסוף נתונים רפואיים ואיתור נקודות התורפה העיקריות בכדי להתחיל בתהליך החזרה לשגרה. צריך להגדיר מטרות ויעדים למצב החדש שנוצר.

הספר עזר לי להתמודד עם החיים אחרי האובדן

את הספר "הכל בראש" כתבתי עוד בימים הראשונים. היה לי פנקס ליד המיטה ומכיוון שלא יכולתי לכתוב בעצמי, הייתי מקריאה לאמי (שנפטרה גם היא מאירוע מוחי לפני כשלוש שנים) משפטי מפתח שיותר מאוחר ערכתי לספר.

הספר הזה הוא כלי עזר להתמודדות עם החיים אחרי אובדן. הספר הזה לא רק מתאר את ההתמודדות עם השבץ אלא גם מחזיר את הפרופורציות לחיים אחרי מצב של אובדן (מוות, פרידה, גירושים, פיטורים, אובדן יכולת תפקודית)

לכולנו יש בורות בחיים, אותם מצבים שנראים לנו כמו סוף העולם. כל משבר הוא הזדמנות לצמיחה ולעתים הוא גם מקום שמאפשר לנו לצאת חזקים יותר.

החלטתי שהנכות לא תהיה כרטיס הביקור שלי - אני משתדלת לשמור על אורח חיים בריא ומאוזן, ושומרת על שגרת חיים רגילה בתוכה משלבת טיפולי פיזיותרפיה ונוטלת תרופות לדילול דם.

היום חוקרי מוח מאמינים שמה שמתרחש בגוף עשוי להשפיע על המוח וההיפך - תכלית ונחישות אינם רק מצבים מנטליים, יש להם קשרים אלקטרוכימיים שממלאים תפקיד חשוב בפעילות המערכת החיסונית, אני חושבת במלוא הצניעות שאני ההוכחה לכך.