מתי עדינות ורוך הפכו להיות מילים גסות?

בואו נדבר על רכות. בואו נדבר על עדינות. בואו נדבר על כל אותן תכונות נשיות לכאורה, שאנו, הגברים, מזלזלים בהן, פוחדים מהן, נרתעים מהן, אבל בתוך תוכנו כמהים כל כך להרגיש. כי מי לא רוצה קצת רוך? ומי אינו משתוקק למעט עדינות? כולנו. כל הגברים שאתם מכירים. גם אלה שמכחישים. במיוחד הם.

הכתבות האחרונות בסדרה:

הורים, בלי מכות: מה זה עושה לילדים שלנו

האנשים הביקורתיים - שהורסים לעצמם את החיים

אנו חיים בארץ אלימה. אגרסיבית. מאצ'ואיסטית .את גסות הרוח אנחנו פוגשים בכל מקום. בצבא. בבית הספר. בסופר. בתור לאוטובוס. במגרש הכדורגל. וכמובן, על הכביש. ואפילו במשכן הכנסת. החזק שורד. הגס מצליח. והנדחף מנצח.

ומי שיודע ובוחר להיות טוב לב, רך, נעים, עדין, יזכה לא פעם להגדרות כמו "הומו", לעלבונות כמו "קוקסינל", או "נקבה", או במקרה הטוב, "סיסי". הוא ילמד, בדרך הקשה, שאסור לו לחשוף את התכונות הללו. שעדיף לו להיות קשוח, גבר גבר, כי זה מה שעובד.

אבל לא תמיד היינו כאלה. לא נולדנו קשוחים. אז איך הגענו לזה? מה קרה לנו בדרך?

פתאום מפסיקים לחבק אותנו

כתינוקות, זכינו לחום ולאהבה בכמויות בלתי נדלות, לליטופים ולחיבוקים ולנשיקות ללא הרף. אהבו אותנו. התפעלו מאיתנו. נגעו בנו כל הזמן. היינו במרכז תשומת הלב. ויום בהיר אחד, כבר בגיל צעיר, צעיר מאד, התחילו ללמד אותנו שרוך ועדינות זה לא לבנים, זה רק לבנות.

אז אם נפלת וכאב לך, אמרו לך: "אל תבכה". ואם חזרת עצוב מבית הספר, אמרו לך: "תהיה גבר". ואם נעלבת מאד, אמרו לך: "תתאפק".

אבל הדבר הכי גרוע שעוללו לנו הוא הריחוק הפיזי. תביטו בבנים מגיל 3, 4, או 5, כבר בקושי נוגעים בהם. הם כמעט ולא זוכים לליטוף, לחיבוק, לנשיקות, למגע. הם רוצים להתרפק עלינו, להיות קרובים ובטוחים, ואנו מונעים זאת מהם. דוחים אותם. נרתעים מהם. והם כל כך זקוקים לזה. הם עדיין רכים בשנים.

אבל אנחנו מלמדים אותם שזה לא ראוי, שזה לא בסדר, שיעזבו אותנו בשקט, שלא יידבקו אלינו, והם מפנימים את המסר, נעלבים, מתאכזבים, מדחיקים ומתביישים לבקש.

מסתירים את הבטן הרכה

ואחר כך, בגיל הנעורים, יהדפו אותנו. כי הם רואים בכך חולשה. הם שואפים להסתיר זאת מחבריהם. שלא יידעו. שלא יצחקו עליהם. שלא ידביקו עליהם תוויות. שלא יתרחקו מהם וישאירו אותם לבד. אז הם דוחפים את הרצון, את הכמיהה, עמוק עמוק פנימה, רק שלא יזהו את זה אצלם. שלא ירגישו שכואב להם ושהם מפחדים.

אחר כך הם יילכו לצבא, ילמדו על גבריות, וייפטרו משאריות הרכות שעוד נותרו בהם. ורק כעבור שנים רבות, עשרות שנים, כשיזדקנו, או חס וחלילה יחלו במחלה קשה, ירשו לעצמם למחות בסתר דמעה.

עד אז, רבים מאיתנו יפתחו כרס ויישאו אותה בגאון. או ישקיעו שעות במכון הכושר כדי לפתח את השרירים ולהיראות גבריים וחזקים. אלה אינם שונים כל כך מאלה, הם עסוקים בהסתרת הבטן הרכה, המקום שבו נמצאים רגשותיהם, המקום של הפחדים והחששות והכמיהה, אותה כמיהה ישנה, להקשבה, לפתיחות, לדבר על זה, להוציא את זה החוצה, את כל מה שמעיק עלי, להשתחרר מהסבל.

במקום זאת, הם ממשיכים לחיות תחת מסכות וסובלים. סובלים מאד. כי כל ממי שצועק, או כועס, או מכה, או מאיים, או סתם בוטה, סובל. שלא יהיה לכם ספק. לא טוב לו עם עצמו. רק שאין לו עם מי לדבר. הוא מתבייש.

דווקא מי שמוכן להיות פתוח, חומל, אוהב, עדין ורך, כלומר חשוף, הוא זה שבטוח בעצמו. הוא אינו צריך להסתתר מאחורי מסכה של צעקנות או לנפח את חזהו או לאיים. הוא פשוט מי שהוא. מי שהוא באמת.

אז אם אתם רוצים להשתחרר, להשתחרר באמת, לחיות חיים מלאים, שלמים, מלאי אהבה, ללא חשש ובלי שום פחד, אני מזמין אתכם לחזור הביתה, אל עצמכם, אל הגוף שלכם, אל הרכות שבכם, אל הרגישות, אל העדינות. זה לא "צד נשי".

כי אם צד גברי בהחלט. מותר לנו, הגברים, להיות רכים. מותר לנו להיות עדינים. מותר לנו להעניק ולקבל. ולהיות מאושרים באמת.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת