חול המועד מהגיהנום

מילא, לפחות ראינו בדרך את נופי ארצנו החשאיים ביותר: ה"ווייז" הטוב - שמדי 20 שניות הוסיף עוד שבע דקות "עומס כבד" לזמן ההגעה המשוער שלנו - העביר אותנו בדרכים כה חלופיות עד שלדעתי נסענו דרך סמטת השקדיות בעומריג'ן, משעול אצטקי, שתי מרפסות סגורות ליד נתניה ופרה אקראית. "בכיכר הבאה צא ביציאה הראשונה ואל תחזור לעולם" - זה מה שהייתי רוצה, רק פעם אחת, לשמוע מהווייז שלי.

בילוי של שעות בכביש החוף(צילום: מוטי קמחי)

בסוף הגענו. אנחנו בחדרה אצל הסבתא. עכשיו נשאר לי רק לחזור משם. אני לא חושב שאני אחזור. אני פשוט אעביר את המשך חיי בבית חמותי בחדרה. אשלח כמה רהיטים עם מובילים. זה יהיה מהיר יותר ומכאיב פחות מלנסות לחזור לתל אביב במהלך חול המועד.

מילא, אני אומר לעצמי; זהו חג. חג אביבי נפלא. חג של שמחה, התחדשות ופריחה שבו עומדים שמונה מיליון ישראלים בצפירה - תמיד מישהו צופר - על איזה כביש שמעולם לא דמיין שיהיה פופולרי כל כך, וממתינים לראשון מביניהם שיצליח לתת גז מבלי למכור את נשמתו לפחח.

זה חג - זמן חירותנו לוותר, בכפייה, על מה שלמדנו לכנות "חיים" ולעבור לשמש ערוץ הבידור הבלעדי של ילדינו, ששוב הוצאו, בחסות מערכת חינוך בטלנית ומסורת של סטטוס-קוו דתי כפוי - לחופש גדול, עצום ורב. שאלה פילוסופית: האם אלוהים מסוגל לברוא חופש שהוא עצמו לא יהיה מסוגל להשיג מטפלת לילדים לכל אורכו? תשובה: חול המועד פסח.

על עבודה כבר ויתרנו, כלומר דחסנו את 40 שעות העבודה השבועיות שלנו לתוך 12 הדקות החופשיות במצטבר שנצליח לגנוב לעצמנו במהלך חול המועד. עכשיו נותר רק להנות ולטייל עם טפנו בארצנו המלבלבת - אני, למשל, לקחתי אותם שלשום למוזיאון הילדים בחולון רק כדי לגלות שהמשטרה היעילה סגרה את הגישה למתחם מכל הכיוונים כאילו התרחש במקום פיגוע המוני, בשעה שהתרחש שם בדיוק ההיפך: המון פיגועי.

חנינו במרחק עיר ואם מהמוזיאון, הלכנו (והלכנו. ואז הלכנו עוד) אליו ברגל, הגענו באיחור של שעה ורבע, ובדרך חזרה הילדים נרדמו מאחורה מרוב תשישות ואני נרדמתי מקדימה, על ההגה - אבל אל דאגה; עד שהגיע תורי לתת גז בפקק האינסופי הספקתי לישון ולהתעורר ביקיצה טבעית.

"מעדיף לחנוך קווי רכבת לשומקום". שר התחבורה כץ(צילום: ששון תירם)

מה אני אומר? מה שהילדים אומרים בסוף כל יום: "היה אדיר". בטח שהיה. ולא רק הילדים אומרים; תקשיבו לשדרני הרדיו, למרואיינים בפארקים ובגנים, לישראלים שגם כאשר הם עוברים גיהנום בדרכם לסגור יום נוסף של עבדות חול-המועד - ממשיכים לטעון שהכל נהדר.

מפגן הצביעות של כץ

זו השיטה הנוכחית של הולכת-שולל עצמית ישראלית; אנחנו מאמינים שטוב לנו גם (ובעיקר) כשרע לנו. ואם מישהו מעז, חלילה, למתוח בדל ביקורת - מיד יוטח בו כינוי הגנאי שאין בלתו: שמאלני, שלא לומר חלק ממזימה שמאלנית!

 הנה, תראו את תגובתו של שר התחבורה - האחראי הישיר לשנים הנגזלות מכם כרגע על עמידה בפקקים - לנציגם של אזרחים שביקשו ממנו אתמול לבחון מחדש תחבורה ציבורית בחג ובשבת. "תפנה לבוז'י... מפגן הצביעות שלך ושל חבריך לשמאל הוכח בבחירות האחרונות".

זו תגובה המעידה, קודם כל, כי השר כץ נמצא במערכת יחסים מסובכת למדי עם המציאות. כי המציאות היא שהשר כץ לא עושה את עבודתו - הוא מעדיף לחנוך קווי רכבת לשומקום, להזניח כליל את בעיות התחבורה האקוטיות סביב מטרופולין גוש דן ולהניח ליתר עורקי התחבורה בישראל להיסתם עד בוש מדי חג - אבל אל תבואו אליו בטענות; תפנו לבוז'י, חבורת שמאלנים.

זו תגובה מנותקת ולא עניינית להדהים, אבל נדמה לי שהיא נופלת על אוזניים קשובות; ציבור

 שמוכן להקדיש עשרה ימים לעמידה בפקקים ועדיין קורא לזה "חג", הוא ציבור המאמין שכל נוזל זהוב הניגר עליו מכיוון המקפצה השלטונית הוא גשמי ברכה, וכי הסבל הוא מכת-גורל שאין להאשים בה איש, ולכן אולי מוטב פשוט לראות בו "כיף אדיר".

אז בואו נמשיך עם זה בימים שנותרו לחול המועד. באופן אישי אני מתכוון לעשות כיף אדיר ממש כאן, אצלי בבית, בדרך היחידה שלהערכתי עשויה לעבוד: לא לזוז מהבית. לשום מקום. בשום כביש. ושהילד יילך מצדי לטייל במרכז המסחרי הסמוך. אם יש לו טענות, שיפנה לבוז'י.