ילדים, הגבעה הירוקה מחכה שתשובו

על קו התפר בירושלים, סמוך לביתי, יש גבעה ירוקה רחבת ידיים. לפני שנה שיחקו ילדי מאה שערים בין האילנות, וילדי צור באהר הפריחו עפיפונים. שבועות ספורים אחר כך שלושה נערים יהודים נרצחו - ואחר כך גם נער ערבי. קו התפר בער, והארץ כולה נקרעה. חיכיתי להם גם השנה, אך הם לא שבו

אליעזר יעריפורסם: 21.04.15 , 21:01

לפני כשנה, בעודי מסיים את כתיבת הספר "מעבר להרי החושך", נשמע לפתע רעם מנועים של עשרות אוטובוסים שנסעו באיטיות ברחוב הצדדי שבו אני גר, בדרך לקיבוץ רמת רחל ולמטע הזיתים המרהיב הנטוע בין הקיבוץ ובין הכפר הערבי השכן, צור באהר.

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

במרכזו של מטע הזיתים נמצאת אנדרטה של שלושה עצי זית, הנטועים בתוך שלושה עמודי פלדה ענקיים המסמלים את שלוש הדתות, שדומה כי משקיפים מן השמים על העיר כולה (תיכנן האדריכל רן מורין, על שטח שהיה בעבר עמדה של הצבא הירדני). וכך עם השנים, הפכה עמדה ירדנית זרועת מוקשים וספוגת דם, לאתר עלייה לרגל לכל מי שמבקש לצפות אל המדבר ממרומי ההר, לשאוף אוויר צח במרחק הליכה משכונות דרום- העיר והכפרים. בחודש ניסן מתקיימת בה מסורת שהתחדשה בשנים האחרונות גם בציבורים שאינם שומרי מסורת מובהקים: לברך את "ברכת האילנות", שמטרתה להודות לבורא העולם על היופי והשפע שברא בעולמנו.

יום הזיכרון בערוץ היהדות :

השיירה שנסעה באטיות, עצרה ברחבה שליד בית הקברות של קיבוץ רמת רחל, ומאות ילדים הלומדים בתלמודי תורה משכונת מאה שערים, יצאו מהאוטובוסים והתרוצצו על הגבעה ובמטע הזיתים. אחר כך הם הצטופפו סביב למלמדים שלהם, שראשיהם היו חבושים בשטריימלים מהודרים, וחזרו אחריהם: "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, שלא חסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם".

ואחרי שחזרו על הפסוקים, שבו להתרוצץ ברחבי הגבעה היפה, והתבוננו מרחוק ברועים הערבים שהרביצו שם את עדריהם הקטנים. הם אספו אבני צור קטנות שהגבעה משופעת בהן, ותהו על העצים הנטועים בצינורות הפלדה - האם מהעצים האלה ליקטה היונה שיצאה מתיבת נוח את ענף הזית.

המתיקות המיוחדת של השלום הרגעי שחשתי, נגמרה באסון גדול. כך נתפס הרגע ההוא במצלמתי לפני שהכל השתנה(צילום: אליעזר יערי)

הילדים הערבים באו מן העבר השני של הגבעה כשעפיפונים בידיהם, הרביצו את הכבשים בדשא הטרי שבין העצים, והתפנו להפריח את העפיפונים אל השמים. ילדים אחדים רצו הלוך ושוב, ואחד המלמדים סיפר לי שכאלף ילדים לומדים במאה שערים, אך ורק בבתי ספר שאינם מקבלים תמיכה מהמדינה.

ואני התבוננתי על הילדים הערבים מעבר לגבעה, שוודאי ובוודאי אינם מקבלים תמיכה מהמדינה, ותהיתי ביני לביני על הרגע המוזר הזה שזימנה לי השעה, ועל הקווים המשותפים הנמתחים לא רק בינינו לילדים הערבים שמעבר, אלא גם ביני למלמד ולילדים החרדים, שקיימו לצדי את ברכת האילנות על קו התפר.

הילדים הערבים באו מן העבר השני של הגבעה כשעפיפונים בידיהם(צילום: אליעזר יערי)

שנה חלפה. המתיקות המיוחדת של השלום הרגעי שחשתי, נגמרה באסון גדול: זמן קצר אחרי אותו מפגש מתוק, נחטפו ונרצחו גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, והגבעה שבין רמת רחל והכפר צור באהר שממה. מטיילים פסקו לבוא לשם, גם הילדים הערבים הסתגרו בכפרים, והילדים החרדים והמלמד לא הגיעו שוב.

אחר כך נרצח גם הנער הערבי מוחמד אבו חדיר, והמהומות פרצו לכל אורך קו התפר בין ירושלים המזרחית לירושלים המערבית. מבצע "צוק איתן" החל, והארץ כולה נקרעה בציריי האזעקה והד המלחמה מן הדרום. רק באביב הזה, כמעט שנה אחרי, נרגעו מעט הרוחות – וההר מחכה לילדים שישובו.

חיכיתי להם גם השנה. ברכת האילנות חלפה, אך הם לא שבו. ואני עוד מחכה להם: לשיח עם המלמד, לחוש בעליצות הילדים בעודם משתובבים סביב האנדרטה – ומחכה לצפות בילדים הערבים מפריחים עפיפונים מעשי ידיהם מעבר לגבעה. כי גם אם בחיינו על קו התפר מצוי איום כמוס ואינסופי שהשלווה תתרסק לפתע, דומה שלעוצמתם של טקסי החיים וצרכיהם, חזקה גדולה יותר מעיתות מלחמה - ולא רק בירושלים.