בדרך להוצאה זרה: כפר בניחוח ספרותי

צריך להקיש קוד כדי לפתוח את הדלת הכחולה הצרה המובילה לתוך בניין אפור כמעט ללא חלונות ברחוב מולייר 13 בארל. באגף הזה של הבניין נמצאים מגורי המתרגמים הספרותיים שבאים לארל לשהות של עבודה, ולהיכרות עם מתרגמים מכל העולם.

לטור הראשון של רחל שליטא על מסעו של ספר לצרפת היכנסו לכאן

אני מטפסת במדרגות הגבוהות, גוררת את המזוודה עד גובה של כמעט ארבע קומות. בסוף הדרך המתישה אני מוצאת את עצמי בפתחו של חדר מספר 2, כאן אגור בעשרת הימים הקרובים. החדר שלי, כמו כל החדרים, קטן, פצפון ממש, וממרכזו מובילות מדרגות עץ כהות לחצי קומה שכולה מיטה עם מצעים לבנים ושמיכה אדומה.

מחלון החדר אפשר לזהות את ציורו של ואן גוך

כשהנשימה שלי נרגעת סוף סוף, אני מסיטה את הווילון הדקיק, פותחת חלון ומכופפת את הראש כדי להסתכל החוצה. עוד רגע אני מתעלפת. מתחתי גינה פנימית יפיפייה, ערוגות אלכסוניות של פרחים צבעוניים וכמה עצים גבוהים שהיו ערומים בחורף - ועכשעו מתחילים להתכסות בעלים רעננים ירוקים. אי אפשר היה לנחש שהבניין האפור הקודר שראיתי ברחוב הוא בצדו הפנימי ארבע צלעות של קשתות מעוטרות צהוב המקיפות גינה פורחת.

הכל כל כך מוכר לי. כאילו כבר הייתי כאן פעם. זה לא הזמן לדז'ה וו, אני אומרת לעצמי, צריך למהר ולפרוק את המזוודה ואחר כך לחפש משהו לאכול. אבל התחושה לא מרפה. המקום הזה מוכר לי, וזה לא חלום.

יעבור זמן לא רב עד שאגלה את הדבר המדהים ביותר שקורה לי כאן. המקום הזה מוכר לי מפני שהוא מופיע בציור ידוע של ואן גוך. הבניין הגדול הזה עם החצר הפנימית היה במאות הקודמות בית חולים וכאן, ממש כאן, באחד החדרים, אושפז ואן גוך לאחר סיפור האוזן המפורסם. כאן הוא הרגיע את עצמו כשצייר את מה שרואים עכשו מהחלון שלי. אני ממהרת לקנות גלויה של הציור, מצלמת את הנוף הנשקף מהחדר - ומשווה את שתי התמונות. עכשו אני יודעת בבירור שהחדר שממנו צייר ואן גוך נמצא בדיוק מול החדר שלי. מוזר ומרגש לחיות בתוך ציור. וזה לא יהיה הציור האחרון שבתוכו אחיה בארל. גם בית הקפה הלילי עדיין עומד על מקומו, וגם הגשר על הנהר נראה בדיוק כמו בציוריו.

מרפסת שטופת שמש היא המקום שז'קלין בוחרת לנו לעבודה משותפת. היא באה מפריז ומתגעגעת לשמש. אני באה מתל אביב - ואני בורחת משמש. עד מהרה אנחנו מוצאות פשרה, היא יושבת עם הפנים אל השמש, ואני מולה עם הגב. אנחנו פותחות שני עותקים של "אחיות אחיות" וז'קלין מתחילה לקרוא בקול רם את הפרק הראשון. בפרק הזה היא מתוודעת לשתי גיבורות הרומן, החברות הטובות - ורה ותחיה. היא עוצרת ומרימה אלי את העיניים. עם ורה אין בעיה, היא פוסקת, אבל תחיה? אף צרפתי לא יצליח להגות נכון את השם תחיה! הוא יגיד "תריה", וגם זה בקושי.

אני תולה מבט בשמיים הכחולים הנקיים שמעלינו, השמש מתחילה להרתיח לי את הגב. זה מתחיל רע, אני חושבת לעצמי. ז'קלין קולטת אותי, היא מחייכת חיוך קטן, אולי ניתן לה שם אחר? - איך שם אחר? לא סתם קראתי לה תחיה. השם הזה הוא חלק בלתי נפרד מהאישיות שלה, מהרצון שלה להחיות את הנגב, את הקיבוץ, את הציונות. איך אמצא עכשו שם שיתאים לכל מה שתחיה מסמלת בשבילי.

שמות רבים העלינו באותו הבוקר, כלומר אני העליתי והיא פסלה. חרמונה, צופיה, חמדה, חניתה, רננה, חפצי בה, בת שבע, גלילה, אבל כשבסופו של דבר פלטתי, כבר כמעט מיואשת, את השם "ציונה" החיוך של ז'קלין הפך לצחוק של שמחה, ציונה! זה בדיוק מה שאנחנו צריכות, היא אמרה, בצרפתית זה יישמע מצוין!

הנהר בארל. חוצה את העיירה

ברוכה הבאה ציונה, לספר שלי. אני רק מקווה שוורה תקבל אותה כחברה טובה, הרי הן צריכות להיות "אחיות אחיות", כפי שמבטיחה כותרת הספר. אני כבר לא מתפלאת כשמסתבר שגם כאן יש לז'קלין בעיה. "אחיות אחיות" לא מיתרגם יפה לצרפתית - "סֵר סֵר"(Soeurs Soeurs (לצרפתים זה נשמע כמו שריקה של נחש, שמעבירה להם רעד בעמוד השדרה). השמש מכה בי בכל עוצמתה. בואי נעבור לצל, אני מציעה, נמצא שולחן שבו את תשבי בשמש ואני אשב בצל.

את בעיית הכותרת בצרפתית אנחנו לא מצליחות לפתור באותו היום ולא בשבוע שאחריו. המו"ל הוא שיחליט, קובעת לבסוף ז'קלין, הכותרת היא עניין לשיקול דעתו. בימים הבאים אנחנו מתמודדות עם פערים רבים בין שתי השפות שלנו. מושגים בעברית שקשה לתרגם לצרפתית (חדר אוכל, מחסן בגדים) מילה אחת בעברית שאפשר לתרגם לחמש מילים שונות בצרפתית (קומקום - איזה קומקום? למים? קרים? חמים? לתה?), מילים בעברית שאין להן בכלל מקבילות בצרפתית (דווקא, נעלים גבוהות, שולחן-ארגז) או מבנים בצרפתית שאין להם משמעות בעברית (פנייה מנומסת לאדם מבוגר ממך, או לא מספיק מוכר, היא תמיד בלשון רבים: "אתם" - אבל האם פנייה מנומסת כזאת בתרגום הצרפתי לא תשנה את הרוח הישראלית הפמיליארית של שנות ה-40 בקיבוץ, התקופה שבה מתרחש הרומן?)

אחר הצהריים אני מתגנבת החוצה, אל העיר המתוקה ארל, אל רחובותיה הצרים והמתפתלים. אני רוצה לצלם כל עיקול וכל סמטה. בארל אי אפשר ללכת לאיבוד - תמיד מגיעים בסופו של דבר לנהר. נהר הרון, רחב הידיים והאפרורי.

בימי רביעי ושבת בשוק המקומי, המתפרש לאורך שדרות קלמנסו, אני טועמת את גבינות העזים הכי טעימות בעולם, אני קונה רסק זיתים ושום תוצרת בית, שלוש חתיכות סלמון טרי, ועלים ירוקים לסלט. אני ממששת בדים מודפסים רכים בפרחים קטנים שאני הכי אוהבת ומשתכרת מהלבנדר - בכל צורותיו - ענפים עם פרחים סגולים, סבון לבנדר, תה לבנדר, שמפו לבנדר, קרם פנים לבנדר, שקית לבנדר ריחנית לארון. את ארל אפשר להריח מקילומטרים. ועוד לא הזכרתי את העתיקות מתקופת הרומאים, והאמנות, וחנויות הספרים. המזל הגדול הוא שמרכז העיר הוא קטן ומרוכז, ובכל יום אני בולעת ממנו נתח של יופי ותרבות.

בשעות הארוחות, וכאן אלה שעות קבועות, מבלי שנקבעו על ידי אף אחד, מגיחים המתרגמים מחדריהם האפלוליים וממצמצים באור המטבח המציף.

משני המקררים המחולקים תאים תאים לכל מתרגם, נשלפות צדפות, חסילונים, סטייקים מבשר פרה, מבשר סוס, עלי חסה, גבינות נפלאות, תפוחי אדמה, ארטישוקים, אורז. אף אחד לא נחפז, כל אחד שוקד על ארוחתו. ארבעה סירים או מחבתות מתחממים על הגז בעת ובעונה אחת. ארבעה או חמישה סלטים שונים נחתכים על שולחן העץ. את צמחונית? הם אומרים, את תמותי כאן ברעב, כאן זה לא אמריקה, אין שום דבר מטופו. צרפת היא לא ארץ לצמחונים. למזלי אני אוכלת דגים, אחרת הייתי באמת בצרות. כשהאוכל מוכן אנחנו מצטופפים סביב שולחנות, חלקם בשמש, חלקם בצל.

ג'קלין המתרגמת ורחל שליטא. לקרוא משפט משפט

ועל מה משוחחים? קודם כל על האוכל. לאט לאט אני לומדת להכיר את האנשים האלה שכל אחד מהם הגיע מקצה אחת של כדור הארץ. טקאשי מברזיל, מלוכסן עיניים, מתרגם מצרפתית לפורטוגזית. הוא חי ביער, באמזונס, בבית עץ שבנה בעצמו. הוא מגדל תירס ואפונה הוא צד חזירי בר, דג דגים, ונוסע שלושים קילומטרים כדי להגיע לספרייה ולאינטרנט בעיר הקרובה.

סימון הצרפתי מתרגם סרטים של מנואל ריברה ונכח בצילומים עוד בחייו. פרננדו חי באי בדרום ברזיל, והוא מצטט בודלר בלי להתבלבל. דומיניק הצרפתי מדבר פורטוגזית שוטפת ואוכל מנגו מקולף עם סכין ומזלג. בוגדן מרומניה יודע להסביר איפה בדיוק יעמוד המוזיאון החדש של ארל שתכנן פרנק גרי. ווויולטה מוילנה מספרת על היהודים שחיו בחצר אחת עם המשפחה שלה בשנות החמישים ואחר כך נעלמו ביום אחד. לעתים קרובות מדברים על תרגום. הספרים המתורגמים מתערבבים אלה באלה, ומכיוון שאת רוב הסופרים שמזכירים כאן אני לא מכירה, אני שומעת סיפור אחד ארוך חוצה יבשות, מאות, ארצות ובני אדם.

כמעט שבועיים אני חיה עם האנשים האלה, אוכלת איתם, משוחחת איתם שיחות ארוכות, לפעמים הולכים יחד לקולנוע, לתיאטרון, ואין לי שום מושג אודות חייהם הפרטיים. מי מהם נשוי, למי יש ילדים, כלום. זאת הקלה עצומה. אין צורך להביא הנה שום דבר ממה שנמצא בעולם החיצוני. כאן זה רק אנחנו והשפה והאוכל.

הרבה פעמים אני נשאלת על הספר שכתבתי ושז'קלין מתרגמת. הם רוצים לדעת איך אנחנו עובדות,

האם אתן באמת קוראות כל משפט ומשפט. כן, אנחנו עונות. והם רוצים לשמוע על מה הספר. אני קצת נבוכה. כל כך הרבה דברים צריך לספר כרקע לספר, פרטים שנראה לי שבלעדיהם לא יוכלו להבין את העלילה המתרחשת בארץ ישראל של שנות ה-40. מה הם יודעים על קיבוץ? מה הם יודעים על פלמ"ח? מה הם בכלל יודעים על ישראל?

מפתיע אותי עד כמה בקלות הם מתחברים לסיפור שאני מספרת. אין לנו בעיה להבין, הם אומרים, זה סיפור על בני אדם, על אהבה, אולי גדולה מדי, כזאת שרוצים לברוח ממנה, על הזדמנויות שהתפספסו, על חברות בין נשים שמתגברת על המעבר מילדות לבגרות, על מה שקורה לחברות כזאת כשגבר נקלע לתוכה ומערער את שיווי המשקל שנשמר בין שתי הנשים כל כך הרבה שנים. ודאי אנחנו יכולים להבין, אחרת לא היינו יכולים לתרגם. זה מה שעושה המתרגם - בתוך עולם בלתי מוכר של שפה, מנהגים,שמות, מקומות, הוא מגלה את המוכר, כעוגן, ואז הוא מביא לתוכו את הקורא וגורם לו להרגיש שהעולם הזה קרוב אליו, כאילו היה עולמו.

דווקא ביום האחרון יורד גשם. בארבע וחצי לפנות בוקר אני צועדת ברחובות החשוכים. פרננדו, מתרגם מברזיל, התנדב לגרור את המזוודה שלי על אבני המרצפת. בידיו החזקות היא נראית חסרת משקל. ז'קלין צועדת כמה צעדים לפנינו, מסוככת במטרייה על מפת העיר, דואגת שנגיע בדרך הקצרה ביותר אל תחנת האוטובוס. תחבורה ציבורית עירונית עדיין לא פועלת בשעה כל כך מוקדמת ועל נהגי טקסי מוטב שלא לסמוך, כך הזהירו אותי אנשי המקום. אם אאחר את האוטובוס, לא אגיע בזמן לרכבת ואז לא אגיע בזמן לשדה התעופה. כשאנחנו מגיעים התחנה סגורה, האוטובוס לא נראה באופק, והגשם מתחזק. איך בסופו של דבר יצאתי מארל והגעתי בזמן לשדה התעופה אורלי בפריז? - זה כבר סיפור אחר, להזדמנות אחרת.

"אחיות אחיות", ספרה של רחל שליטא ראה אור לאחרונה בהוצאת "ליריקה". כתב היד של רחל התגלגל והגיע לידיו של ז'יל, בעליה של הוצאת ספרים צרפתית, והוא החליט לרכוש את זכויות התרגום של הספר ולתרגמו לצרפתית. שליטא מתארת ביומן מסע על החווויה מרגע קבלת הטלפון ועד להרפתקה שעברה בארל.