ירי ליד רגליה של ילדה מפגרת, וידוא הריגה של קשיש. עדויות לוחמים מצוק איתן
העדויות הללו יעוררו סערה ויגרמו למחלוקת בציבור הישראלי. ארגון "שוברים שתיקה" ראיין עשרות לוחמים שהשתתפו במלחמה והעלו טענות חמורות על התנהלות הצבא: ירי ללא בקרה, הפעלת כוח מוגזם ופגיעה מיותרת באזרחים. צה"ל: "חבל שמעבירים עדויות לתקשורת לפני שנותנים לבדוק אותן"
- בשביל לתת אישור אש הוא צריך להיות חמוש או עם משקפת?
"זה נראה לי שהוא פשוט צריך להיות שם".
- מה זה אומר לפתוח באש?
"ירי על מנת להרוג. זה לוחמה בשטח בנוי, נמצאים באזור מלחמה. האמירה הייתה: אין שם בן אדם שהוא בלתי מעורב".
העדות הזאת היא אחת מ-60 עדויות של חיילים בסדיר ובמילואים שהשתתפו במבצע בעזה, ביבשה, בים ובאוויר, ונאספו בחודשים האחרונים על ידי ארגון "שוברים שתיקה". הן מציגות תמונה מדאיגה הנוגעת למדיניות שהנחתה את פעילות כוחות צה"ל בדרגים השונים בכל הגזרות.
על פי העדויות, העיקרון המנחה היה מינימום סיכון לכוחותינו, גם במחיר של פגיעה באזרחים חפים מפשע והטלת אימה על הפלסטינים. העיקרון הזה הוביל לפגיעה חסרת תקדים באוכלוסייה ובתשתית האזרחית הפלסטינית. "ניתן היה לצפות לתוצאות כאלה בטרם המלחמה", אומרים בארגון "שוברים שתיקה", "וקובעי המדיניות היו מודעים לתוצאות במהלכה".
"אין אזרחים מבחינתנו"
"הרבה פעמים היינו יורים עם המקלעים, לטווח קצר, כדי לטהר את כל מה שבסביבת הטנק כי היה חשד שיש אנשים בסביבה. מבחינת צה"ל מי שנמצא 200 מטר מכאן הוא לא חף מפשע. מבחינתנו גם אם הוא היה במרחק שני קילומטר, היינו מחליפים את הנשק לפגז ויורים בו. אין כזה דבר אזרחים מבחינתנו. מזהים מישהו – פשוט יורים בו."
כך מתאר תומר (כל השמות בדויים, לצורך הגנה עליהם), לוחם בסדיר בחיל השריון שהשתתף בלחימה בצפון הרצועה, את הקלות והכיפוף של הוראות הפתיחה באש. "הרבה פעמים מפקד הטנק יכול היה להחליט על סמך דעתו האישית מה המטרה שאנחנו יורים עליה. לפעמים הוא גם נתן לתותחן שלו עצמאות כמעט מלאה ואמר 'סומך עליך, תירה'. כשצריך הוא לא וידא שאנחנו יורים על מטרה קונקרטית. אגב, דרגתו של מפקד טנק היא בדרך כלל סמל, מקסימום סמל ראשון".
גם אלעד, לוחם במילואים של חיל ההנדסה, העיד שהוראות הפתיחה באש לא היו קיימות. "הזהירו אותנו, אמרו לנו שאחרי הפסקת אש אחת אולי תהיה חזרה של אוכלוסייה ואז חזרו על סיפור של אדם זקן שביקש מים וזרק רימונים על הכוחות."
מה היו ההנחיות בקשר לאנשים שחוזרים לבתים?
"פתיחה באש. הם אמרו 'איפה שאתם הולכים להיות, אף אחד לא אמור להיות. זה אומר שאם אתם רואים מישהו הוא מחבל'. היו לנו על זה הרבה ויכוחים."
מה הייתה התשובה של המפקדים?
"הקצין אמר שזו סיטואציה מסובכת ושעלול להיות מצב של הרג חפים מפשע, אבל גם שאנחנו לא יכולים לקחת את הסיכון. שאנחנו צריכים לירות בלי לחשוב. יש נשק, אין נשק, ההנחיות ברורות: ירי על מנת להרוג בכל בן אדם שאתה רואה."
הסיטואציה אכן מסובכת, כמו בכל מלחמה. במהלך מבצע צוק איתן שילמו 67 חיילים ו-5 אזרחים ישראלים בחייהם. מאות אחרים נפצעו ועדיין מתאוששים. מן העבר השני, על פי ההערכות, נהרגו 2,100 פלסטינים. 1,000 זוהו באופן ודאי כמחבלים, 1,000 בלתי מעורבים ו-100 הרוגים שאין ודאות לגביהם.
גם אם לכאורה נראה לנו מספר ההרוגים האזרחים גבוה, הרי שיחס ההרוגים המעורבים בלחימה לעומת אלה שאינם מעורבים הוא ,1:1 יחס טוב משמעותית מזה של צבאות מערביים שלחמו בשנים האחרונות במקומות שונים בעולם. באפגניסטן ובעיראק, למשל, בלחימה בסביבה אזרחית, הרגו כוחות הקואליציה 8 אזרחים על כל מחבל. חמאס גם השקיע מאמצים רבים להסתיר את מספר ההרוגים בשורותיו, ועל פי גורם פלסטיני מרצועת עזה אוכסנו גופותיהם של פעילי הזרוע הצבאית באזור מיוחד ונאסר על כל מי שאינו מורשה להתקרב.
עם זאת, מהעדויות עולה כי במהלך המבצע התבצע לעתים ירי מנשק כבד רק לשם נקמה או פשוט כדי "להראות נוכחות." אחד העדים, חייל שריון, סיפר על תגובת הפלוגה למותו של אחד מחבריהם. "המפקדים באו אלינו וסיפרו לנו מה קרה," הוא אומר. "אחר כך החליטו לעשות מטח כבוד, לירות שלושה פגזים 'לזכרו', אני הרגשתי שזה מאוד לא תקין."
מטחים של מה?
"פגזים. ירו כמו בהלוויות צבאיות, רק עם פגז, ועל בתים. מפקד הטנק אמר: 'תבחר את הבית שיהיה הכי רחוק, שזה יפגע בהם הכי הרבה'. נקמה. ירינו על אחד הבתים."
לוחם סדיר אחר בשריון העיד כי בלילה הראשון שבו נכנסו עם הטנקים, הם קיבלו פקודה להתמקם על עמדה שמשקיפה אל מחנה הפליטים אל-בורייג'. "זו שכונה גבוהה יותר מהמקום שבו עמדנו, שולטת עלינו באש ובתצפית", העיד. "המפקד אמר: 'חבר'ה, כל הטנקים בשורה תופסים עמדות ביחד מול השכונה ונעשה מגע ירי של כולם ביחד'. כל הטנקים עמדו בשורה ושאלתי את המפקד לאן יורים. הוא ענה: 'תבחר, לאן שבא לך'. כל אחד בחר את המטרה שלו, והמפקד קרא לזה בקשר: 'בוקר טוב אל-בורייג'. אנחנו נבצע, חבר'ה, בוקר טוב אל-בורייג'".
השריונר המשיך ותיעד את ביצוע הפקודה. "הסתכלתי על איזה בית, גבוה מאוד, במרכז השכונה, ושאלתי את המפקד לאן לירות בבית," הוא אומר. "סגרנו בינינו: 'אם בא לך קצת ימינה, קצת שמאלה, קצת לחלון הזה, קצת לקומה הזאת'. ואז המפקד עלה בקשר '1... 2... 3... ירי'! וכולם ירו פגזים לאן שרצו. אף אחד לא ירה עלינו לפני, במהלך, או אחרי הירי שלנו."
העדויות אמנם מטרידות, אך יש לזכור שהכוחות לחמו באזור צפוף מאוד ומול אויב שלא בחל באמצעים כדי לפגוע בחיילי צה"ל ולחטוף חייל. בין השאר נשלחו בעלי חיים כמו סוסים או כבשים שעליהם הועמסו מטעני נפץ, ונעשה שימוש בילדים וקשישים כדי לבחון את התנהגות הלוחמים ולעתים אף כדי לפגוע בהם באמצעות נשק שנשאו. ועדיין, קשה להישאר אדישים לסיפוריהם של החיילים על אודות המפגשים שלהם עם אזרחים שלא היו מעורבים בלחימה.
"מאוד רציתי לירות לה בברכיים"
"הייתה איזו ילדה עם פיגור שכלי בשכונה, וזה שירו לה ליד הרגליים הצחיק אותה," סיפר חייל שלחם בצפון רצועת עזה. "היא המשיכה להתקרב ולכולם היה ברור שהיא סובלת מפיגור שכלי אז אף אחד לא ירה עליה. היא הסתובבה בגזרה, אני מניח שהיא פשוט ברחה להורים שלה ורצתה לחזור הביתה. לא יודע. אני מודה שמאוד רציתי לירות לה בברכיים כי הייתי משוכנע שזו הצגה לבדיקת ערנות, להבין איך אנחנו מגיבים לאזרחים. בסופו של דבר מספיק חיילים ירו לה ליד הרגליים והיא הסתובבה והלכה."
מקרים אחרים הסתיימו באופן קשה יותר וביטאו את קהות החושים שמאפיינת במקרים רבים חיילים בשדה הקרב. חייל שלחם בצפון הרצועה סיפר כי באחד הימים נורו טילי נ"ט על בית שבו שהו חיילים, וכמה מהחיילים יצאו לפשוט על האזור שממנו נורו הטילים.
"אמרתי לעצמי שאזרחי עזה על הזין שלי כרגע," הוא סיפר. "שמגיע להם להיפצע קשה או למות. במקרה אחד הגיע בחור זקן, והבחור שהיה בעמדה, לא יודע מה עבר עליו, ראה אזרח, ירה עליו ולא פגע כל כך טוב. האזרח שכב שם, התפתל מכאבים. לכולם עבר בראש הסיפור על הזקן שנשא רימונים וניסה לפגוע בכוח אחר, אז אף פרמדיק לא רצה לטפל בו. לכולם היה ברור שיש שתי אפשרויות: או שנותנים לו למות לאט או שגואלים אותו מייסוריו. אז גאלו אותו מייסוריו. ה-D-9 הרים עליו סוללה וככה גמרו את הסיפור."
"לא הרגשנו כלום"
ההערכות האופטימיות ביותר מדברות על כך שיידרש עשור לשקם את ההרס שנותר ברצועת עזה בעקבות המבצע. אחד הקצינים שהעיד על ממדי ההרס הוא רב-סרן ביחידת חי"ר שלחם בצפון הרצועה. "חיל האוויר יודע להוריד בית מתוך שכונת בתים, אבל זה לא אומר שכל הבתים מסביב לא נפגעים," הוא סיפר. "זה לא שהבתים ברצועת עזה הם כולם חדשים וממוגנים. בסוף הבתים האלה נפגעים עוד פעם ועוד פעם, אז הם נופלים."
יצא לך לראות תצלומי אוויר של לפני ואחרי?
"בטח. שכונות מחוקות. אתה מכיר את הבדיחה שרצה בצבא בזמן הזה? שהפלסטינים שרים רק פזמון כי לא נשארו להם בתים."
גם תומר, הלוחם באחת מיחידות החי"ר, תיאר את הנזקים הגדולים. "ממדי ההרס היו אסטרונומיים," סיפר. "ככל שהמבצע התמשך הגיאוגרפיה ממש השתנתה. נבנו צירים (לכוחות הלוחמים - א"ל) שממש עברו דרך בית, אז D-9 הוריד את הבית."
תומר העיד שגם המפקדים הבכירים והמנוסים יותר לא בחלו בשימוש במילים קשות, שהגבירו בקרב החיילים את התחושה שהכול כשר. "באחד הימים הגיע מפקד לפלוגה, וכינס את כולם לצורך נאום להעלאת המורל," סיפר. "הוא אמר לנו: 'אתם לא צריכים לדאוג להם יותר, אין יותר סג'עייה. סג'עייה נמחקה, היא לא מופיעה יותר במפות'."
מעדויות לא מעטות שהגיעו לידינו עולה הדיון המוסרי המוכר על הכוח המשחית. שני לוחמים לפחות סיפרו שטנקים היו דורסים מכוניות רק לשם ההנאה. "לנהגים יש קטע שהם רוצים לעלות עם הטנק על רכב, כי נהג טנק לא יכול לירות - אין לו נשק והוא לא חווה את כל הכיף," סיפר אחד מהם.
"היה להם מין טירוף כזה שהם חייבים לעלות על רכב פלסטיני שנמצא ברחוב. פעם אחת הנהג שלי, בחור קצת היפראקטיבי, הצליח לשכנע את הקצין לעלות על הרכב ממול. באמת שזה לא משהו מרגש. היה מגניב, אבל לא באמת הרגשנו כלום."
לוחם אחר סיפר כי "דריסה של רכב עם הטנק היא פחות או יותר החלום הרטוב של כל שריונר," ולאחר מכן תיאר כיצד ביקש וקיבל אישור לעלות על רכב שעמד בצד הדרך. "זה היה די מגניב בסופו של דבר, לא הרגשתי צער או שעשיתי משהו לא תקין," הוא אמר. "הרכב היה קצת הרוס והשכונה הזאת – הרגע תקפנו אותה אז לא היה נראה לי שמישהו יצטרך את המכונית הזאת."
לקראת פרסום הדו"ח פגשנו את אלעד, לוחם הנדסה, כדי להבין מה גרם לו להעביר ל"שוברים שתיקה" את עדותו. "אני רוצה שאנשים יבינו מה ההשלכות של המבצע הזה," הסביר. "אני לא יודע להכריע אם מה שנעשה מוצדק או לא. היו דברים לא מוצדקים, זה ברור, כמו יום שישי השחור (התקרית שבה נחטף ונהרג סגן הדר גולדין – א"ל). פתאום אנשים מתחילים להבין איזו עוצמה והרס והרג, כתוצאה משיקול דעת של מ"פ שאולי לא היה נכון. חשוב שאנשים יהיו מודעים לזה. אם העם בוחר במלחמה, אפילו מוצדקת, רצוי שיידע בדיוק מה משמעותה".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל מטפל בפניות של ארגונים ישראליים ובינלאומיים המעלים טענות בנוגע להתנהלותו במבצעים ובכלל במלוא הקשב והרצינות הראויים כאשר אלו מובאים לידיעתו.
"ארגון 'שוברים שתיקה' התבקש בעבר וגם כיום להעביר לצה"ל עדויות וטענות הנאספות על ידו בנוגע לפעילות צה"ל, בטרם יפרסם אותן לציבור על מנת שתיבדקנה ותטופלנה. בפועל, הארגון בוחר שוב שלא להעביר כל חומר שנאסף על ידו. מובן כי התנהלות זו של הארגון אינה מאפשרת לצה"ל בכלל, ולגורמי האכיפה בצה"ל בפרט, לבדוק את האירועים המועלים בעדויות באופן מיידי ושוטף.
"צבירת עדויות במשך זמן ממושך וסירובו של ארגון 'שוברים שתיקה' לפנות בנוגע לטענות לצה"ל או לאפשר העברת התייחסות לטענות לגופן, מעידים לצערנו כי אין לארגון כל כוונה לפעול לטובת תיקון העיוותים שהם חושפים, לכאורה, ועל כך אין לנו אלא להצר ולהימנע מהתייחסות לארגון פוליטי ומגמתי זה.
"צה"ל קרא בעבר וקורא גם כיום לארגון 'שוברים שתיקה' לפנות אל הגורמים הרלוונטיים בצה"ל מיד עם קבלת תלונות ועדויות המעוררות חשד להתנהלות בלתי תקינה או לביצוע עבירות, על מנת לאפשר את בדיקת האירועים מהר ככל הניתן. לאחר מבצע צוק איתן בוצעו תחקירים מעמיקים, נוקבים ומקיפים לאורך זמן רב, ובהם ניתנו לכל חייל ומפקד הבמה וההזדמנות להציג את טענותיו ואת עיקרי מסקנותיו. אירועים חריגים הועברו לטיפול הפרקליטות הצבאית".
לפנייה לכתב/ת 
