ייאוש בשכונות יוצאי אתיופיה: "תם עידן החמודים"
ליאיו הספיק משוטרים שעוצרים אותו רק בגלל צבע העור: "דור שלם אומר שנמאס לו". שכנו יעקב אומר בהשלמה כי "יש כאלה שאוהבים אותנו ויש כאלה שלא", אבל הצעירים בטוחים: המאבק חייב להימשך. ביקור שכונה, ביום שאחרי
ההפגנות הסוערות והאלימות שבהן נפגעו שוטרים ומפגינים ממוצא אתיופי על רקע המאבק המחודש בגזענות מתקבלות בברכה בקרב הדור הצעיר של הקהילה. בעבר, כשניסו למחות בנימוס, כשיצאו לצעדות מחאה והפגינו בשקט מול משרד ראש הממשלה, דבר לא השתנה. "בגטו מנצח רק הייאוש", אומר יאיו אברהם, פעיל חברתי בן 32 שעלה ארצה בשנת 1992 ומכיר מקרוב את השכונות עם הריכוזים האתיופיים הגבוהים, למשל בקריית גת ובקריית מלאכי. "דור שלם אומר שנמאס לו", הבהיר.
בזמנו יצא אברהם לצעדת מחאה לעבר בית ראש הממשלה ובמשך שנה ישב באוהל מחאה מול ביתו. היום הוא מודה: "הייתי מטומטם, לא עזר שום דבר רק נהיה יותר גרוע". הוא מבטיח כי העידן שבו תייגו אותו ואת שכמותו "החמודים השקטים - העידן הזה תם".
לאברהם נמאס משוטרים שמדכאים אותו, עוצרים לתשאולים, פותחים תיקים רק כי הוא בצבע הלא נכון. "נמאס לנו מפקחים של משרד הפנים שחושבים שאנחנו אריתריאים או סודנים". הכעס שהצטבר בשנים האחרונות בקרבם, נובע ממודעות בדבר המדיניות שמסלילה את בני העדה לפריפריה גיאוגרפית ומנטלית.
"זו לא גזירת שמיים זו מדיניות", הוא הסביר. "יש כאן יד מכוונת, שכונות שכולן על טהרת האתיופים? תעסוקה לא הולמת?" אברהם טען כי אחוז החיילים האתיופים הכללי כפול מהממוצע הארצי, אך שיעורי הנפקדות והעריקות בקרבם גדולים פי שלושה. על פי נתוני השב"ס כחמישית מהאסירים הם ממוצא אתיופי, פי 20 משיעורם באכלוסיה.
דו"ח מבקר המדינה
לשנת 2013 הצביע על הליקויים בקליטת בני העדה שבאים לידי ביטוי בפערים ניכרים בינם לבין שאר האוכלוסייה בהשגים לימודיים, נשירה מצה"ל והשתלבות לוקה באקדמיה.
אברהם הבהיר כי המחאה החברתית כלל לא נגעה למי שסובל באופן יומיומי מהתנהלות גזענית בכל היבט: "קוטג'? דיור? זה חשוב, אבל קודם כל תהיו בני אדם", הוא מציע.
הדור הצעיר בקהילה עבר שינוי קיצוני לעומת דור המבוגרים. אלה לא מבינים את אלה. "בשביל המבוגרים, אם אתה אומר מה אתה מרגיש אתה בוגד במדינה", הסביר אברהם, ושכנו יעקב כבדה (53), שמודה: "החלום שלי היה לחיות פה, יש כאלה שאוהבים אותנו ויש כאלה שלא", הוא אומר בהשלמה. את אברהם זה כמובן כלל לא מספק.
ההפגנה הגדולה והאלימה בירושלים בשבוע שעבר וגם הפגנת הענק בתל אביב התארגנה ברשתות החברתיות, בעיקר על ידי צעירים בשנות ה-20 לחייהם, משוחררי צבא שבחלק מהמקרים גם התארים המתקדמים שרכשו באוניברסיטה לא סייעו להם למצוא עבודה ההולמת את כישוריהם, בניגוד לרשת החברתית והקשרים החברתיים של "הילדים הלבנים" שתסדר להם עתיד ופרנסה - מהר ובטוח.
הצעירים מבינים היום שאלימות משטרתית לא תיפסק בדרכי שלום וזכויות ושיוון לא מקבלים אלא לוקחים. יש הסכמה גורפת בקרב הפעילים כי המאבק גולש לאלימות והם לא מפחדים. אברהם הסביר, "אם תוקפים אותך ואתה מתגונן - זאת לא אלימות זאת הגנה עצמית".
צעירי העדה ראו כל כך הרבה פעמים את הוריהם נרמסים תחת הגזענות והאפליה הישראלית, והם החליטו להפסיק להקשיב "לממסד הלבן" ולמנהיגי העדה הזקנים. הם לא רוצים לגמור כמוהם, הם יוצאים למאבק.
ואחד המנהיגים של אותו מאבק, שבשיאו נפצעו אתמול 56 שוטרים ונעצרו 43 מפגינים, הוא סיסאט פיטה, בן 46 מאשדוד. "כל האלימות שהייתה אתמול לא תוכננה", הוא מבקש להבהיר. "תכננו לקיים הפגנה ללא אלימות. עד השעה 19:30 הכל היה בסדר, אלא שאז הצטרפו אלינו כל מיני קבוצות קטנות רק בשביל להצית את כל הסיפור. הם התחילו לזרוק בקבוקים ואבנים, ונוצרה מהומה גדולה. אנחנו רצינו לחסום כבישים, אבל ממש לא רצינו להגיע לאלימות".
פיטה מציין כי על אף הכאוס שנראה אתמול ברחובות תל אביב, הם מצפים למענה מהממשלה. "מטרת המחאה היא לצעוק את צעקתנו, ואנחנו מצפים מכל הגורמים הרלוונטיים לספק לנו תשובות".
מאז סיום ההפגנה הפעילים מתייעצים בשאלת המשך דרכה של המחאה. מאחר ולא מדובר בהנהגה אחת ובמחאה שהיא בעיקרה ספונטנית - נשמעים קולות שונים. חלק מהפעילים העריכו כי ההפגנות בתל אביב ובירושלים העבירו את המסר של מצוקות הקהילה וכי כעת צריך לעבור לשלב הבא - מימוש ההבטחות השלטוניות שניתנו. אחרים אמרו כי הזעם והייאוש של רבים בקרב מיוצאי אתיופיה עדיין רב והעריכו שההפגנות יימשכו, גם אם בקנה מידה קטן יותר. כך או כך, רוב הפעילים הסכימו כי ההפגנה אתמול אינה מציינת את סופה של מחאת יוצאי אתיופיה.
לפנייה לכתב/ת 
