מסלול חייהם
האתלטיקה היא כל חייהם של גרמה אמרה, מוקט פטנה ודניאל מולוסאו. מחוץ לאצטדיון עוצרים אותם שוטרים ומבקשים תעודות זהות, אבל כשהם רצים הם יכולים להשאיר מאחור, לפחות לכמה רגעים, חיים מלאים בקיפוח ובאפליה. שיחה עם שלושה ספורטאים יוצאי אתיופיה, שנרגשים מהמאבק של אחיהם ומבקשים רק דבר אחד: שוויון
גרמה אמרה, אלוף ישראל הטרי בריצת 10,000 מטר, במרחק פחות משנייה מהשיא הלאומי, לא ישכח את היום ההוא ב־2006. "בדיוק עליתי עם המשפחה לארץ", הוא משחזר בכאב. "שלחו אותנו למרכז קליטה. ומה הדבר הראשון שאני רואה שם? תמונה שלי עם כיתוב באנגלית. נכתב שם שאני יתום מאבא ואמא שנפטרו, שאני זקוק לעזרה ומתבקשת תרומה מיהודים בחו"ל כדי לעזור לי. אמרתי לעצמי: הוריי נפטרו? הרי הם בחיים. אני מסכן? ממש לא. למרות שהייתי נער חדש בארץ, הבנתי את הכוונה: לעשות עליי כסף. להציג ככה אתיופי זה הכי קל. אז נפל לי האסימון".
אמרה, היום בן 27, ממשיך במונולוג: "התלוננתי בהנהלת מרכז הקליטה ושאלתי למה דווקא אני. הרי יש שם עולים מכל העולם. מאירופה, מאמריקה, כמעט מכל מקום אחר. דרשתי שיורידו את הכיתוב הלא אמיתי הזה, ואז קיבלתי תשובה: 'אם התמונה שלך תרד, המשפחה שלך, כולל ההורים ואתה, תעופו מכאן'".
אמרה, מוקט פטנה (24) ודניאל מולוסאו (23) שלושתם אתלטים מובילים שעלו מאתיופיה. כל אחד והסיפור האישי שלו על כבוד שנרמס. על משטרה שמתעללת בחלשים. על ציפייה לראות קצת פרגון בתקשורת לעבודתם הקשה על המסלול. על רצון לזכות בהערכה כמו המגזרים האחרים.
מחאת יוצאי אתיופיה והמראות הקשים מהמהומות שלשום בתל־אביב עוררו בהם הרבה רגשות. שלושתם מקפידים על אורח חיים ספורטיבי ושעות שינה קבועות ולכן לא השתתפו בהפגנות של חבריהם ("היינו באימון"), אבל אף אחד מהם לא הלך לישון מוקדם שלשום. כולם נשארו ערים ועקבו אחרי האירועים. החזיקו אצבעות לאחיהם. את התסכול והכאב שיוצאי אתיופיה מרגישים, גם הם חווים על בשרם על בסיס יומיומי.
"בדרך כלל האתיופים לא אלימים, אבל פתאום הכל התפרץ ואי אפשר היה לעצור את זה", אומר אמרה. "המהומות הן תוצאה של זלזול מתמשך בעדה האתיופית, שמנסה לשמור על הכבוד שלה. כבוד והגינות הם דבר מאוד חשוב".
החלום: לייצג את ישראל באולימפיאדה
מכל ענפי הספורט, רק באחד נמצאים יוצאי אתיופיה בעמדת כוח. נכון יותר לומר: נישה מיוחדת. בכדורגל
עוד רואים פה ושם שחקנים ממוצא אתיופי, אבל רק באתלטיקה הישראלית הם אלופים. המסלול הוא אולי המקום היחיד, או אחד הבודדים, שבו הם מרגישים שאי אפשר לעצור אותם. הריצה נותנת להם תחושת שיחרור, מנתקת אותם לכמה רגעים מחיים של קיפוח ואפליה.
אמרה, כאמור, הוא אלוף ישראל. כמו חברו, שיאן ה־10,000 איימרו עלמאיה, יש לו חלום ברור: אולימפיאדת ריו. רק עשר שניות מפרידות ביניהם לבין הקריטריון. גם מוגס טסמה, שעשה הסבה למרתון, חולם לייצג את המדינה בברזיל. דקה וחצי חסרה לו כדי לעמוד במינימום.
פטנה (רץ 800 מטר) ומולוסאו הם בני דודים שעלו לישראל בנפרד. מולוסאו (מתמקד בריצת 1,500 מטר), שהגיע לארץ שנה קודם לכן, שיכנע את פטנה לעסוק באתלטיקה. "למרות שהייתי מהיר מאוד בתחרויות בתי הספר, אף אחד לא חשב להפנות אותי לריצות הארוכות", מספר פטנה. "זה היה באולימפיאדת בייג'ינג. ישבתי וראיתי בטלוויזיה את אוסיין בולט. אמרתי 'וואו', אני רוצה לעסוק בענף שלו. דניאל היפנה אותי למאמן רחמים גאשה, והתברר שהצד החזק שלי הוא ריצות בינוניות".
אם ניקח בחשבון שמרק הנדלסמן ודסטין אמראני אף פעם פעם לא שהו בארץ יותר משנה ותוצאותיהם לא הוכרו כשיאים, הרי שפטנה הוא השלישי בדירוג כל הזמנים של ישראל ב־800 מטר. שיאו עומד על 1:48.88 דקות, ולפניו מרחב שיפור גדול. גם הוא חולם על אולימפיאדה. השבוע ניצח ב־1,500 בליגת המועדונים בהדר־יוסף עם 3:46.09 דקות, ולדעת רבים זהו רק קצה הקרחון מבחינת פוטנציאל.
הוא זוכר היטב את היום שבו עלתה משפחתו ארצה. "היינו אבא (סיסאי, כיום בן 62), אמא אנגואץ (57), ארבעה אחים וארבע אחיות", הוא מספר. "ההורים נישקו את הקרקע של ארץ ישראל. אנחנו לא ראינו צורך בכך, אבל מאוד שמחנו. ראינו את זה כהגשמת חלום, אבל לא צפינו שהעניינים יתגלגלו כך".
כשהוא אומר שהחיים בישראל לא התפתחו כפי שציפה, פטנה מתאר קושי רב. האתלטיקה עזרה לו, אבל ברחוב עדיין רואים לפני הכל את צבע עורו. "האתלטיקה בשבילי, כמו לכל החברים שלי, היא כרטיס כניסה לחברה", הוא מספר. "רכשתי המון חברים בזכותה. מצד שני, לא צפיתי שכל כך הרבה פעמים יעצרו אותי ברחוב ויבקשו תעודת זהות, כאילו אני אדם חשוד. מישראלי לבן היו מבקשים תעודת זהות? זה לא רק אני. עם מי ידברו ההורים שלי, שבקושי יודעים עברית? עם עצמם. הם לא נקלטו כאן וצריך לעזור להם. אני רואה בהכאת החייל האתיופי על־ידי השוטרים ניסיון להתעלל בחלשים. לפחות ככה הקהילה שלנו נתפשת".
מולוסאו מצטרף: "אני גר בלוד, ובשכונה שלי יש הרבה תקריות. לא מזמן ראיתי תגרה בין ילד אתיופי למהגר מאריתריאה. ומה אתם חושבים שהשוטרים ניסו לעשות? הם נכנסו לקרב היאבקות, הרבה מכות, עם שני הבחורים. במקום לעצור מישהו מהם או את שניהם, כנראה השוטרים אהבו לריב איתם. זו מציאות שחוזרת על עצמה. לא מזמן שוטרים עיכבו אותי כשהייתי במדי אימון. הם עשו את ה'מלאכה' שלהם".
אמו של מולוסאו עובדת בניקיון בנתב"ג, אביו נפטר לפני שנה וחצי. עד לפני כמה שנים דניאל שיחק גם כדורגל, בנערים של מכבי ת"א. יום אחד הרופאים קבעו כי הוא סובל מבעיה בריאה ועליו לפרוש מספורט. הוא לא ויתר, ולבסוף בחר באתלטיקה. הוא מחזיק בכל שיאי הילדים עד גיל 15 במרחקים בין 800 ל־3,000 מטר. הוא עבר לא מעט פציעות, אבל לאחרונה חזר לכושר טוב וביום שבת האחרון קבע שיא אישי ב־1,500 מטר (3:49.13 דקות).
"אם לבן היה מנצח, הסיקור היה גדול יותר"
השלושה בונים על אתלטיקה ולימודים. באתלטיקה אין הרבה פרנסה, אבל יש מחנות אימונים באתיופיה, מגורים בבית הנבחרות במכון וינגייט והרבה אהבה. פטנה ואמרה לומדים בוויינגייט לתואר ראשון בחינוך גופני, מולוסאו נמצא במכינה לתואר. "אפשר להגיד הרבה דברים על התנהגות הציבור הישראלי, אבל אני גם שואל את עצמי לאן הייתי מגיע אם לא הייתי עוסק באתלטיקה", אומר מולוסאו. "מסתובב ברחוב עם אנשים שאינם בדיוק איכותיים כמו באתלטיקה? במובן הזה, האתלטיקה הצילה אותי. ולא רק שהצילה אותי, אני אוהב אותה".
הם מתאמנים יותר משלוש שעות ביום אצל המאמן הוותיק אמנון גור ואצל והספורטאי האולימפי לשעבר זוהר זימרו. עסוקים בחישובים שונים, כמו בכמה זמן צריך לעבור כל סיבוב (400 מטר) בריצות ארוכות, או איך לתזמן כל קילומטר בריצת מרתון. אני שואל אם כמו אתלטים אחרים, הם נעזרים בספונסרים או זוכים לשמש כפרזנטורים של חברות מסחריות. "טוב שאתה שואל", אומר גרמה. "אם תקשורת הספורט לא זורקת לכיוון שלנו, מי יבחר בנו, האלמוניים, כפרזנטורים".
"אפשר שאלה?", הוא מוסיף. "ערב אליפות ישראל בריצת 10,000 מטר בהדר־יוסף הוא אחד המרגשים של האתלטיקה הישראלית כל שנה. מאות מגיעים לעודד, יש די־ג'יי שנותן קצב. זה הפנינג גדול שמסכם תקופת אימונים ארוכה. במקרה זכיתי הפעם, לפניי זה היה איימרו עלמאיה. אתה חושב שהיה ערוץ טלוויזיה שהתייחס והקדיש זמן?". ומולוסאו מצטרף: "חיפשתי את תמונה של אמרה בעיתון, קודם לכן של עלמאיה. אתה חושב שמצאתי?".
אמרה ממשיך: "אם ספורטאי לבן ינצח שחור בריצות הארוכות, יהיו על זה שני עמודים בעיתון. אם אתיופי ינצח, ייתנו כמה מלים במקרה הטוב. ואם התקשורת באה לראיין אותנו אחרי המהומות שלשום, למה היא לא יודעת לבוא אחרי אליפות ישראל ב־5,000 ו־10,000 מטר?
אני מבטיח לך שאם רוצים, אפשר להוציא כתבה יפה מאוד".
זה בגלל שאתם יוצאי אתיופיה או כי התוצאות לא מספיק טובות?
"אני לא יודע, אבל אני חושב שלעובדה שכל המנצחים הם ילידי אתיופיה יש חלק בהתעלמות. תתרמו אתם, עיתונות הספורט, את החלק שלכם בשוויון הסיקור".
העדה האתיופית כבר הוציאה אתלטים שהפכו למותגים בזמנם: גזאצ'ו יוסף ניפץ את שיאו בן 35 השנים של יובל וישניצר ב־5,000 מטר, למד בארה"ב והפך לגורו עבור רבים בקבוצות ריצה (מה שגרם לו לפרוש מאתלטיקה כדי להתמסר לעבודה); איילה סטאין היה לא רק האתלט המבוגר ביותר באולימפיאדת אתונה 2004, אלא גם הפך לישראלי הראשון שדורג בין 20 הראשונים בעולם באותה אולימפיאדה. זוהר זימרו השתתף באולימפיאדה ובאליפויות עולם. גם אסף בימרו.
ובכל זאת, אני עושה תפנית קלה לקראת הסיום ושואל את גרמה מדוע יוצאי אתיופיה בישראל אינם מצליחים להתקרב אפילו לתוצאות של האתיופים שגורפים מדליות אולימפיאדה אחרי אולימפיאדה. "יש הבדל בין לעשות מחנות אימון בתנאי הגובה של אתיופיה, שמאוד עוזרים, לבין לחיות שם ולהתאמן עם הכי טובים בעולם", הוא מסביר. "אני לא רואה עדיין מי שיתקרב לאתיופים או לקניאתים, אבל בהחלט יש פוטנציאל טוב. הנה, אם למוקט פטנה לא היה בן־דוד בשם דניאל מולוסאו, אף אחד לא היה מגלה אותו והיינו מפסידים את האלוף מוקט פטנה".
לפנייה לכתב/ת 
