ההוכחה לכך שהמדינה דווקא נלחמת באפליה

ישראלים יוצאי אתיופיה מפגינים בימים האחרונים בחוצות הערים הגדולות. נראה כי אוכלוסיית יוצאי אתיופיה בכלל והמבוגרים שבה בפרט, גילו איפוק מתמשך, שלא היה אלא מסווה לסערה פנימית אדירה שהתפרצה בבת אחת. בדיוק כמו שסתום בסיר לחץ, שאלמלא היה משחרר את הלחץ שבסיר, היה נגרם פיצוץ אדיר.

לכתבות נוספות בערוץ משפט :

• אפליה? בית ספר ביטל חוזה עם כת עדי ה'
• נמחקה עתירה נגד אפליית ערבים בנתב"ג
• מורה ממוצא רוסי תבעה: "פוטרתי מחמת אפליה"
  

הזכות להפגין היא חלק חשוב מחופש הביטוי המאפיין שלטון דמוקרטי, מאחר שהיא מאפשרת לקבוצות שאין להן נגישות לתקשורת - או לשכבות מסוימות בציבור שלא מצליחות לבטא את דעותיהן בדרכים אחרות - להשפיע על סדר היום הציבורי ולהכריח ציבור מסוים לגלות תשומת לב לדעות ולבעיות מסוימות.

כל זכות, כולל חופש הביטוי וההפגנה, היא יחסית ומוגבלת. אין זכות מוחלטת. הזכות להפגין תישמר כל עוד אין פגיעה בשלום הציבור. מלאכת האיזון העדינה בין הזכויות היא משימה מורכבת. שופטי ישראל גילו יצירתיות רבה והשקיעו מאמצים כדי להגיע לנקודת האיזון בה זכויות נוגדות מתיישבות זו עם זו תוך פגיעה מינימלית בכל אחת מהן. משימה קשה אף יותר עומדת בפני השוטרים בשטח, שמתבקשים לאפשר את המחאה ובה בעת גם להגביל אותה.

שומרי הברים

מערכת המשפט בישראל עוסקת רבות בשאלות של שוויון, אפליה, ייצוג הולם ואפליה מתקנת. ניתן להזכיר מספר לא מבוטל של חוקים, תקנות והנחיות, שנועדו לתרום למאבק באפליה. רבות נכתב על הקשר בין משפט וחברה, אך על מנת שלא לצלול אל תוך הדיון הפילוסופי המרתק, ניתן לומר כי חוק לא רק מסדיר את אופן ההתנהגות במישור הטכני, אלא גם מבטא נורמות רצויות. השאיפה היא כי ההתנהגות הרצויה לא תושג בעקבות הרתיעה מעונש, אלא בעקבות הפנמה ואימוץ הערכים שבבסיס החוק.

נדמה כי הביטויים הקשים, הנפוצים והכואבים ביותר לאפליה הם חוסר שיוויון בעבודה, בחינוך ובמקומות בילוי. קשה לדמיין את מידת ההשפלה שנגרמת לצעיר או לצעירה, שלא מאפשרים להם להיכנס למועדון כמו כולם. זו צריבה פומבית, מבישה, כואבת ובלתי נשכחת, כאילו העולם כולו זועק לעומתך כי אינך שווה. שלטים וחולצות עם הכיתוב "אני לא נושך" שנראו בהפגנות, הם התוצאה הטבעית של פגיעה זו.

קשה לדמיין את ההשפלה הנגרמת לצעיר שלא מאפשרים לו להיכנס לבר על בסיס צבע עורו. זו צריבה מבישה, כאילו העולם זועק כי אינך שווה(צילום: shutterstock)

מדינת ישראל חוקקה חוקים מתקדמים למניעת אפליה של קבוצות שונות, בין היתר בתחום העבודה ובתחום הבילויים והשירותים. על חוק שוויון הזדמנויות בעבודה דובר כאן רבות. נתמקד הפעם בחוק הנוגע בעיקר לצעירים.

בשנת 2000 נחקק חוק איסור אפליה במוצרים, בשירותים, ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. חוק זה נחקק בין היתר על רקע "סלקציה" בכניסה למקומות בילוי. החוק קובע כי: "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי או הורות".

על החשיבות שהמדינה רואה במניעת האפליה אפשר ללמוד מכך שלא מדובר רק בעוולה אזרחית - סכסוך בין שני אזרחים - אלא גם בעבירה פלילית; במעשה שעשוי לגרור סנקציה עונשית בעקבות כתב אישום מטעם המדינה. מה ההבדל? ובכן, הליך אזרחי הוא הליך שהמדינה בדרך כלל איננה מעורבת בו, הצדדים להליך הם תובע ונתבע, והוא מסתיים לרוב בפיצוי כספי.

לעומת זאת, הליך פלילי הוא הליך משפטי המתנהל בין המדינה (המאשימה) ובין האזרח (הנאשם). ההליך מסתיים בהכרעת דין: זיכוי או הרשעה. במקרה של הרשעה, נקבע גם "גזר דין" שקובע את העונש בהתאם לחוק. הפרת חוק איסור אפליה במוצרים ושירותים מהווה, אם כן, גם עבירה פלילית וגם עוולה אזרחית. במישור האזרחי החוק קובע פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של עד 50,000 שקל (נכון לשנת 2000, יש להצמיד למדד) למי שהופלה בניגוד לחוק.

בנוסף, כדי להקל על תובעים להוכיח את תביעתם, נקבע כי במקרים מסוימים נטל ההוכחה יתהפך. כלומר, כאשר אדם תובע את חברו, מוטל על התובע להוכיח את התביעה. הכלל הוא כי "המוציא מחברו - עליו הראיה". כך למשל, אם מישהו שרט את הרכב של שכנכם, השכן לא יהיה רשאי לתבוע אתכם ולדרוש "תוכיחו שזה לא אתם". במקרים חריגים, כמו בעניין אפליה, המחוקק קבע כי קיימת ברירת מחדל - הנחה (בשפה משפטית: "חזקה") שהפגיעה נעשתה על רקע אפליה.

במקרים אלו נטל ההוכחה יעבור אל הנתבע, שיצטרך להוכיח כי אין מדובר באפליה. החוק קובע, למשל, כי אם התובע הראה שהנתבע סירב לספק מוצר או שירות למי שמשתייך לאחת הקבוצות המנויות בחוק, כפי שהזכרנו קודם, יהיה על הנתבע להוכיח שאין מדובר באפליה. החוק אינו עוסק רק במוצא, אלא במקרים רבים של אפליה על רקע השתייכות קבוצתית.

לא הוכנס למועדון - ויפוצה בעשרות אלפי שקלים

ישראלי ממוצא אתיופי רצה להדגים את האפליה נגד כהי-עור בכניסה למקומות בילוי. לשם כך, הוא ניסה להיכנס למועדון כאשר הוא מצויד במצלמה נסתרת ומלווה באנשי תקשורת. המצלמה תיעדה כיצד נמנע ממנו להיכנס אל מקום הבילוי, כאשר בן זוגה של התחקירנית שליוותה אותו, בעל עור בהיר, נכנס אל המועדון בקלות.

הצעיר שנפגע, פנה אל בית המשפט. השופטת ניצה מימון-שעשוע קבלה את טענות התובע, תוך התייחסות לעובדה כי מדובר בצילום שתוכנן מראש. השופטת קבעה כי "תופעת האפליה במקומות בילוי ומועדונים בפרט הינה רעה חולה הפוגעת ברגשותיהם ובהערכתם העצמית של צעירים רבים, המבקשים לבלות כמו בני גילם ונדחים בתירוצים ואמתלות שונים, כשהם רואים שוב ושוב כיצד אותם תירוצים ואמתלות אינם מושמעים באזני מי שהינם בעלי הצבע או החזות הנכונים והרצויים, ואשר מוכנסים למקומות הבילוי ללא עיכובים.

השופטת כתבה: "אותם תירוצים ואמתלות אינם מושמעים באזני מי שהינם בעלי הצבע או החזות הנכונים והרצויים"(צילום: shutterstock)

"החוק נועד לבער תופעה פסולה זו על ידי הטלת חיוב בפיצוי כספי נכבד, של 50,000 שקל (נכון לשנת 2000, סכום המגיע כיום לכ-65,000 שקל), ללא הוכחת נזק". עם זאת, הסכום שנפסק היה נמוך מהמקסימום שבחוק: "לאחר ששקלתי את נסיבות האירוע, לרבות העובדה כי מדובר בהענות התובע ליוזמה של הכתבת, לצורך עריכת כתבה שתציג את האפליה כלפי בני העדה האתיופית, להבדיל ממקרה של יציאה לבילוי מתוך ציפיה להכנס למועדון - אני מעמידה את הפיצוי לתובע על 25,000 שקל. זאת, גם בהתחשב בכך שקיבל סך של 12,000 שקל מהנתבעים, במסגרת הסכמה לדחיית התביעה נגדם".

השופט עודד שחם (אז שופט בית משפט השלום בירושלים, כיום שופט בית המשפט המחוזי בירושלים) קבע כי אכן מדובר בלשון הרע, שכן הנתבעת לא הצליחה להוכיח שהמועדון אכן נוקט במדיניות מפלה. השופט התייחס בין היתר לכך שהנתבעת עצמה בילתה באותו מועדון בעבר. קביעה זו של בית המשפט הביאה כפי הנראה להידברות בין הצדדים ולפשרה, מבלי שניתן פסק דין בתביעה נגד המועדון.

בכל זאת, אנו במקום טוב 

השיוויון הוא ערך עליון בדמוקרטיה הישראלית. כך למשל, שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר קבעה כי אין למנוע מאליס מילר להצטרף לקורס טייס רק בשל היותה אישה, וזאת מתוקף ערך השוויון המגולם בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ערך השוויון זכה למעמד רם במשפט הישראלי אף לפני חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו: מגילת העצמאות, שנכתבה זמן קצר לאחר רדיפת העם היהודי על רק גזעני, קבעה כי מדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין ותבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".

גם מי שסבור כי לא הצלחנו עדיין למלא את החזון הנעלה הזה, לא יכול שלא להתגאות בכך שזהו כוכב הצפון החברתי של ישראל. יישום הערכים הללו, הלכה למעשה, הוא משימה לאומית - לא פחות מכך. מוטב כי הטיפול בה ייעשה בבתי הספר ולא בבתי המשפט.

הכותב הוא עורך דין עצמאי וסטודנט מחקר באוניברסיטת בר אילן, לשעבר ראש הקליניקה לזכויות הצרכן בקריה האקדמית אונו. האמור בטור זה מייצג את דעתו של הכותב, תוך הפשטת הדברים והכללתם ואינו מהווה ייעוץ משפטי