הדרך לגאולה: דרק רוז ושיקגו נלחמים בשדים
כוכב שיקגו לא יודע מתי תבוא לקצה הקריירה עמוסת הפציעות שלו. הוא רק מבין שהוא חייב לנצל כל רגע שהוא על המגרש. אם אתם אוהבים סיפור ספורט טוב ומרומם נפש, גם אתם בעד הבולס. שרון דוידוביץ' על הכוכב האמיתי של הסדרה מול קליבלנד. ולא, זה לא דייויד בלאט
7 במאי 1989. שיקגו פוגשת את קליבלנד בפלייאוף. 3 שניות לסיום בפיגור נקודה, הכדור הלך לכוכב הבולס. הוא כדרר פעמיים, התעופף מעל השומר שלו וניצח את המשחק. קראו לו מייקל ג'ורדן.
26 שנים בדיוק ויממה לאחר מכן, בשוויון מול קליבלנד בפלייאוף, שיקגו שוב הלכה אל הכוכב שלה. הוא כדרר פעמיים, התעופף מעל לשומר שלו וניצח את המשחק. קוראים לו דרק רוז. אותו רוז שבמשך שנים קיוו האוהדים כי יהיה זה שיחזיר אותם לגבהים בהם היו עם ההוא, מייקל ג'ורדן.
לרגע קסום ו"ג'ורדני" אחד, התקווה הזו הוגשמה. רק שהיא הייתה אפילו מרגשת יותר.
ישנם אנשים הקבורים עמוק באדמה וקיבלו פחות הספדים מאשר דרק רוז. עד יום שישי האחרון, הזיכרון החזק ביותר מהקריירה שלו היה התמונה ההיא, במשחק הראשון של פלייאוף 2012, נמרח על הרצפה. נמרח ולא חוזר להיות אותו שחקן, אותו MVP.
הוא גם לא יחזור. לא אחרי אינספור ניתוחים ופציעות. אבל נדמה כי משהו בתפיסה שלו על המשחק, ועל עצמו, השתנה. אולי הוא מפנים את העובדה כי הקריירה ממילא תהיה קצרה. שעוד מעט זה עלול להסתיים.
זה לא שהוא מתפרע ומשתולל כאילו היה מדובר במשחק האחרון בחייו, אבל הוא משוחרר יותר. חודר באגרסיביות ולא עוטף עצמו בצמר גפן. שם את הפחד בצד. מבין שהפחד לא מגן על שום דבר, אלא רק משתק. נמאס לו להיות משותק.
התנועה של בלאט
רק שאצלנו בלבנט, תשומת הלב הולכת כמובן קודם כל, ואז גם אחרי הכל, לדייויד בלאט. האיש שבהופעת הבכורה שלו בפלייאוף, כשכל העיניים בוחנות אותו, מאלתר ומוצא פתרונות מגוונים למדי. האיש שהופך את עצמו באופן ממשי, למאמן לגיטימי ב-NBA, גם אם יפסיד בסדרה.
ההחלטה למשל לשים את טריסטאן תומפסון על עמדה מספר 4 ומכאן לשחרר את לברון ג'יימס למשימות הגנתיות של עמדה 3 הנוחה יותר, יצרו לא מעט בעיות להתקפה של שיקגו וסגרו את הצבע. רק שהערב (א', 22:30), במשחק מספר 4, הוא יצטרך לעלות עוד רמה.
להגדיל את הרוטציה שנתקעה על 8 שחקנים ולהגביר את התנועה כשלברון עם הכדור. יותר מדי התקפות מסתיימות במסירה אחת בלבד, במקרה הטוב. זה לא יותר מדי שונה מקבוצות הליגה שלא קוראים להן סן אנטוניו, גולדן סטייט או אטלנטה, אבל התנועה ללא כדור חייבת להיות כזו שאותה מסירה תהיה הרבה יותר אפקטיבית.
וכמובן – דייויד יצטרך לעלות לקברי צדיקים בקליבלנד, ולהתפלל לרפואה שלמה לקיירי ארווינג. בלעדיו, ובלי קווין לאב, הביג 3 הופכים לביג 1 והסיכוי לעלות 0.
לחובבי הסיפורים
בסך הכל, פסטיבל ישראל ע"ש דייויד בלאט המתחולל בימים אלה ברחבי הארץ עשה דבר מבורך. הוא הביא לכאן רבים מכם. רבים וטובים שלא היו מתעניינים בחצי גמר אזורי בשעות הקטנות של הלילה בעיניים טרוטות.
אבל אם אתם כבר כאן, אנא, הביטו על התמונה הרחבה – אם לא נולדתם במקרה באוהיו, אם אינכם אוהדי הקאבלירס מאז ימי מארק פרייס המופלא – גם אתם רוצים לראות את שיקגו מנצחת. לא, לא חס וחלילה כי אתם עוכרי ישראל. אתם פשוט רוצים סיפור ספורט טוב ומרומם נפש. אתם רוצים לראות את הדרך שעבר דרק רוז, מסתיימת בגאולה. זה מגיע לכם, זה מגיע לרוז.
מסכימים? בואו לדבר על זה בטוויטר של שרון דוידוביץ' , או בעמוד הפייסבוק .
