מכתב לדייויד בלאט / טור
בא לי לצעוק בקול חזק וברור: הניצחון הקובע על שיקגו הוא שלך, גבר. בכל הקשור לפטפוטי לברון שיחקת אותה חכם ונכון. על המכות הגבת במחמאות, על הדקירות בליטופים. אני כל כך רוצה שתנצח את אטלנטה בגמר המזרח, בגלל שאני מת לראות כמה פיות גדולים נסתמים שם באמריקה. על החתום: רפי גינת
בא לי לצעוק בקול חזק וברור: הניצחון האחרון והקובע על שיקגו הוא שלך, גבר. הפעם, סוף סוף, כולם מסכימים פה אחד ששיחקת אותה, כולל הפיות שעשו לך את המוות, שוב ושוב, על כל שטות, לאורך כל השנה הראשונה שלך בליגה הטובה בעולם.
הניצחון הוא שלך כי בלי קווין לאב וקיירי ארווינג הפצועים ועם לברון ג'יימס ביום קליעות נוראי, עשית לבולס בית ספר ואיתך ביחד כמה שחקני ספסל חצי אלמונים, שעלו לתת את הגוף והנשמה למען הקבוצה ולמען המאמן ששם אותם על המפה.
מת'יו דלבדובה (מי שמע על הילד האוסטרלי הזה לפני שהבאת אותו אל קדמת הבמה?),
אימאן שאמפרט, ג'יי.אר סמית', טימופיי מוזגוב וטריסטן תומפסון (13 נקודות, 17 ריבאונדים!) שרפו את הפרקט בשבילך, דייויד, ביצעו במדויק את תוכנית המשחק הדינמית שלך, בהגנה ובהתקפה, וכך הם ואתה דרסתם את כוכבי שיקגו, ריסקתם את מאמנם בדקות הקריטיות וניצחתם במשחק שהוא האמא של המאני-טיים.
ישבתי לי לבד בסלון, בחושך, דפקתי על השולחן, צעקתי והתרגשתי, כמו ילד. כמו לפני שנה בדיוק. אז ישבתי עם חברים ביציע הגועש של המדיולאנום פורום במילאנו וכולנו צרחנו כמו מטורפים כשראינו אותך עושה צחוק מכל מומחי הפיינל-פור, טורף את צסק"א מוסקבה וריאל מדריד וחוטף את גביע היורוליג. כמה ישראל הייתה גאה ואהבה אותך. ואז עזבת לקליבלנד. ואני איתך.
בגללך הפכתי לאוהד שרוף של הקאבלירס. בגללך שרפתי לילות לבנים מול המסך. לא פיספסתי שום משחק. ראיתי כל רגע בהתחלה הקשה וכאבתי את הקמפיין האכזרי שנוהל נגדך, את ההתנפלות המוגזמת על הרוקי האלמוני שהגיע משום מקום ולא קיבל אפילו רגע אחד של חסד.
בשיא מסע האנטי-בלאט הלכתי אל המורה שלך, פיני גרשון, ושאלתי אותו מה יהיה הסוף. "לדייויד יש כדורסל בציפורניים יותר ממה שיש בראש של כל משמיציו. חכה. יהיה בסדר," אמר לי פיני. אמר וצדק.
דייויד, בדרך הקשה והכואבת למדת כי באמריקה הכוכב הגדול מקבל הכל וקובע הכל. אצלך משחק הכוכב הכי גדול ודווקא הוא עושה לך את המוות. את המילים הרעות של המלך מקדשת התקשורת, מעצימה והופכת אותן לדעת קהל. לברון הוא שחקן גדול, אבל איש קטן. התבטאויות פומביות כמו שלו לא יצאו מפיהם של גדולים וחכמים ממנו כמו מייקל ג'ורדן, קובי ברייאנט ואחרים.
המלך ג'יימס מזכיר לי את המלך מראדונה, עוד שחקן גדול עם פה גדול, שלעולם לא יזכה להערכה ולאהבה שמקבל פלה הצנוע והאציל. בספורט כמו בחיים, האישיות לא פחות חשובה מהכישרון
כאשר באים למדוד גדולה ומורשת.
אני חושב, דייויד, כי בכל הקשור לפטפוטי לברון שיחקת אותה חכם ונכון. צדקת כאשר הרכנת ראש ונתת למילים המכוערות לעבור. על המכות הגבת במחמאות, על הדקירות בליטופים. החבאת את האגו – וצדקת כי אין לך ברירה אחרת. לברון הוא המלך, הוא מנצח משחקים והוא יודע ויכול להביא אליפות. למרות ההתנהגות המבישה והלא הוגנת כלפיך, הוא מפתח הזהב להצלחה שלך. שימשיך לקשקש, העיקר שימשיך לקלוע.
דייויד, הובלת את קליבלנד לגמר האזורי ועכשיו מחכה לך אטלנטה, הקבוצה הטובה במזרח. אני יודע שתעשה הכל ויותר כדי לנצח את הסדרה ואני כל כך רוצה שזה יקרה. פחות בגלל שאני חושב כי מגיע לך להיות אלוף כבר בשנה הראשונה, יותר בגלל שאני מת לראות כמה פיות גדולים נסתמים שם באמריקה. וגם בישראל.
בהצלחה, גבר!
לפנייה לכתב/ת 
