להפריד בין הניצים / בלוג פלייאוף ה-NBA

גולדן סטייט, אטלנטה וקליבלנד כבר שם. כל שנותר כעת הוא לחכות ליריבה הבאה שתעלה על העגלה לגמרים האזוריים. עד שזה יקרה אפשר וצריך להיפרד מפול פירס, לעשות עוד קצת כבוד לקבוצה הכי נעימה למראה ב-NBA ולפרק לחתיכות את המאצ'-אפ בין קליבלנד לאטלנטה. כי אתם יודעים איך זה – כל סוף הוא התחלה של משהו חדש.

• דייויד בלאט קוצר שבחים בתקשורת האמריקנית
• אם גולדן סטייט תדע להמשיך ליהנות, היא גם תיקח אליפות
  

מחלקת הפרומו

הפרק האחרון: יוסטון – ל.א קליפרס, משחק מספר 7, הערב (ראשון), 22:30

זר לו היה נקלע בטעות לרבע האחרון במשחק האחרון בין יוסטון ל-LA קליפרס - לא היה מאמין. לא שהסדרה הזאת הולכת לקראת 3:3 לא צפוי, לא שהקליפרס הדיחו את האלופה היוצאת ולא שהרוקטס כבר פיגרו בשני משחקים והיו פעמיים על סף הדחה. לקראת המשחק השביעי והאחרון, מתבקש לנסות להבין שוב מה בדיוק קרה בחלון הזמנים שבין סוף הרבע השלישי לסוף המשחק השישי. זה שכנראה ישפיע עוד על העתיד לבוא. התוצאות: הרוקטס לקחו 16 ריבאונדים יותר, הלכו 25 פעמים לקו (20 יותר מהקליפרס) ופגעו ב-8 מ-13 מהשלוש. בלייק גריפין ושות' צנחו ל-5 מ-27 מהשדה, 3 מ-12 מהשלוש ומסרו שני אסיסטים בלבד.

ההוא מימין התאדה ברבע האחרון. ג'וש סמית'? בדיוק ההיפך(צילום: EPA)

סביר להניח שדוק ריברס מנסה להעביר את השעות האחרונות בדברי תוכחה לשחקניו שעיקרם: תשכחו מזה. זו היסטוריה. אלא שעמוק בתוך הראש שלהם הרגעים האלה כבר חרוטים חזק מדי. אומנם בפעם האחרונה שבה הם נקלעו למשחק שביעי הם תיפקדו מצוין (סן אנטוניו תספר לכם), אבל יוסטון, שכבר הייתה מעוכה על המדרכה, טעונה עכשיו במוטיבציה שונה מזו שהייתה לסן אנטוניו. הקליפרס מעולם לא העפילו לגמר המערב. תחברו את כל הנקודות לקו אחד, ותקבלו פונטציאל לעוד קלאסיקה. מסדרה שהייתה בצל של קליבלנד ושיקגו במהלך השבוע האחרון, קיבלנו ישורת אחרונה ראויה ואיכותית. עכשיו מישהי צריכה לנצח.

הפעם קווין מקהייל לא ישאיר אותו בצד. תהיו בטוחים(צילום: AFP)

הזרקור

סופו של "האמת": וושינגטון – אטלנטה 94:91

פלייאוף הוא מקום שבו דברים מופלאים ומבאסים מאוד קורים בסמיכות. לא מקרי אם ככה שבאותו הלילה קיבלנו עוד משחק לשטוף מולו את העיניים מגולדן סטייט, לצד סל לא חוקי על הבאזר מידיו של פול פירס.

פירס וגולדן סטייט הם שני הסיפורים החזקים ביותר של פלייאוף 2015. פירס הוא הגיבור הטרגי. רגע לפני גיל 40 ואחרי סל ניצחון מופלא מול אטלנטה שקירב את וושינגטון מרחק פסע מגמר היסטורי, הוא נכשל פעמיים בדיוק מהנקודה שבה הצליח. בטייק החמישי שלשה דרמטית שלו נענתה בריבאונד התקפה גורלי של הורפורד. 48 שעות אחר-כך הוא ראה איך השלשה שלו נפסלת על חודה של מאייה.

גם אם זו פרידה, הוא עזב כמו גדול. פול פירס(צילום: EPA)

זה אולי צודק, ואולי מגיע לאטלנטה, אבל בכל הקשור לפירס התחושה האינטואיטיבית והבלתי נמנעת היא שזה בעיקר לא הוגן. ושאסור לו לפרוש, כמו שניתן היה להבין מהרמזים העבים שדאג לשלוח בסיום המשחק הזה. בכל מקרה מדובר בסוף מעיק לסרט מתח נהדר מבית היוצר של הילד הרע הכי טוב בליגה.

הכי יפה בעיר: ממפיס – גולדן סטייט 108:95

בזמן שפירס מתחזק עם העולם יחסי אהבה-שנאה, גולדן סטייט ממשיכה לבסס את מעמדה כנסיכה היפהפיה של הפלייאוף הזה. לפני שבוע היא כמעט הפכה עצמה ליפהפיה הנרדמת, אבל התעוררה בדיוק בזמן. סטפן קרי שמע איך תולים בתואר ה-MVP שקיבל את האשמה לנסיגה ביכולת של הקבוצה שלו, וחזר לעצמו לפני שמישהו הספיק להגיד "אנדרו בוגוט". גם בעזרתו של אנדרו בוגוט, אגב.

הוא, קרי, תומפסון, דריימונד גרין ואנדרה איגודלה – כולם הופכים את הווריורס למועמדים היפים (באמצע מאי כבר אפשר להגיד את זה) והנכונים לזכות באליפות. היא מגיעה להם כמו שלנו מגיע לצפות בקבוצה כמו גולדן סטייט, אחרי שנים בהן לימדו אותנו שרק סופרסטאר עם סטאר קואליטי ממגנט יכול ללכת עד הסוף. אחי האליפות של סן אנטוניו אשתקד ובזכות סטפן קרי השנה, העובדה הזאת הפכה לקלישאה לא רלוונטית בטעם של פעם.

איך אפשר לא להיות בעדו? סטף קרי(צילום: EPA)

מה שקורה באוהיו

נתחיל מהסוף, ובמובן מסויים גם מהמובן מאליו: הסדרה הקרובה בין קליבלנד לאטלנטה תהיה סדרה טובה,

ואם תרשו לנו להמר – גם ארוכה. היא תפגיש בין שתי קבוצות שמביאות איתן שני דפי מסרים. האחת נושאת את דגל הקבוצתיות. יש לה סכמה מובנית, שיטה מסודרת ודרך פעולה שהובילה אותה למקומות טובים בהם לא הייתה שנים.

את שתי הסדרות עד עכשיו היא אולי צלחה בצורה שנחשבת ל"לא מרשימה", רק שאת הניקוד מקבלים ב-NBA על תוצאות ולא על כמה עקלקלה הדרך אליהן. חוץ מזה שהיא פגשה במהלכה קבוצה אחת עם ימבה כישרון בסיבוב הראשון (ברוקלין), ובחצי הגמר האזורי את המרענן הרשמי של החוף (וושינגטון). את שני האתגרים ההוקס שמו מאחוריהם בגבורה וחשוב מכך – בשלום.

הקבוצה הכי קבוצתית בפלייאוף. אטלנטה(צילום: AP)

בצד השני נמצאת קליבלנד. בשבעה מתוך עשרת משחקי הפלייאוף שלה עד עכשיו – ארבעה נגד בוסטון ושישה נגד שיקגו – לברון ג'יימס סיים כקלע המוביל שלה. רק בשלוש פעמים שחקן אחר קלע יותר ממנו. פעמיים מתוכן היה מדובר בקיירי ארווינג. בקיצור, מדובר בקבוצה שהיא הממלכה של המלך. לפעמים מגיע הסגן של בר כוכבא ומנסה לעזור לו עם קרוס-אובר שובר רגליים, אבל ברמת העיקרון זה מה שיש לבלאט למכור. את השחקן שאומרים שהוא הטוב בתבל, גארד עם רגל נפוחה שדידה את דרכו לסל במשך סדרה שלמה וצוות מסייע שמנסה לסייע ולפעמים גם מצליח.

כעת, כשההבדלים בגישות בין שתי הקבוצות ברורים וגלויים, הגיע הזמן להמחיש אותם. אטלנטה היא קבוצה פגיעה. הקלעי האוטומטי שלה, קייל קורבר, קצת יצא מאיפוס בימים האחרונים (במשחק האחרון סיים עם 0 מ-7 מחוץ לקשת, בסדרה כולה עם 12 מ-42). אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה: העובדה שהיא נותנת לכל מרכיביה להיות חלק ממה שהיא עושה, ולא מקפחת כמעט אף אחד. גם כשהז'יטונים על השולחן. לא בכדי מוליכת המזרח גם מוסרת הכי הרבה אסיסטים למשחק בפלייאוף (25.4). קליבלנד נמצאת בקטגוריה הזאת במקום הלפני אחרון. רק פורטלנד עמוסת הסוליסטים והאגואים (שהודחה בסיבוב הראשון ע"י ממפיס) מוסרת פחות.

קליבלנד היא בראש ובראשונה הוא. לברון ג'יימס(צילום: רויטרס)

בכל הקשור לפרמטרים התקפיים אחרים שתי הקבוצות הן לא מהמשובחות בליגה. שתיהן קולעות פחות מ-100 נקודות למשחק בפלייאוף (קליבלנד 99.6, אטלנטה 99.8), מדייקות ב-43 אחוזים מהשדה (לא איי איי איי) ובאופן כללי מציגות ירידות ועליות כבר תקופה ארוכה. לאחת יש כוכב ענק, מוכח אבל לא תמיד מרוסן, לפחות בכל הנוגע לביצועים שלו על הפרקט.

לשנייה חבורה של שחקנים שחווים כעת את "הפעם הראשונה" שלהם, וסחבו את אטלנטה לגמר מזרח ראשון אחרי 44 שנים. בעוד כמה ימים, כשהן יוזנקו למירוץ על המקום בגמר ה-NBA, נדע מי תכרע תחת הלחץ – ותמצמץ ראשונה.

המספר הנוסף

3 פעמים בלבד איבדה ממפיס את הכדור במשחק האחרון מול גולדן סטייט – הכי נמוך שלה בסדרה. זה לא עזר לה כדי לנצח.

הציטוט

"השלשה מכל המגרש? קלעתי אחת דומה בקולג'" (סטפן קרי לא עושה עניין מהסל המטורף שקלע על הבאזר במשחק ההעפלה של גולדן סטייט לגמר האזורי).

קלטתם ש...

קליבלנד החבולה, העייפה והמותשת זוכה כעת לשישה ימי מנוחה ו-"רגל על רגל" מלאים?