בדד / בלוג פלייאוף ה-NBA

ההתלהבות מההצגות של גולדן סטייט וקליבלנד, אלה שמקרבות אותן בצעדים גדולים לעבר גמר ה-NBA, עשויה להתחלף בקרוב בריקנות זמנית. הסדרה הצפויה בין השתיים תחל בכל מקרה רק ב-4 ביוני, בזמן ששתיהן עלולות לסגור עניין מול המודחות הפוטנציאליות עוד לפני סוף השבוע הקרוב. להן יהיה זמן לנוח, לנו לאכול ציפורניים. עד שהתסריט הזה יתממש, אפשר לדבר על זה שבפעם הראשונה מאז החלה שיטת הטוב משבעה משחקים שתי סדרות גמר אזוריות מגיעות ל-0:3.

• המחיר היקר שבלאט עלול לשלם על סוויפ בדרך לגמר
  

מחלקת הפרומו

הסוויפ? יוסטון – גולדן סטייט, משחק מספר 4, בין שני לשלישי, 04:00 (0:3 לגולדן סטייט בסדרה)

ואז, כשהכל נגמר ומסתכלים על יוסטון מנסה לגרד עצמה מהרצפה ולחזור לעמוד על הרגליים, מעבירים סקירה זריזה על דף הסטטיסטיקה ומגלים שג'יימס הארדן דווקא ניסה. הוא לקח 16 זריקות בנקודות זמן שונות במשחק, וכמו שקורה לא אחת בכדורסל נוכח להבין בשלב די מוקדם ששום דבר לא ייכנס לו. אז הוא עשה מה שעושים כוכבים כמוהו, ופשוט המשיך לנסות כדי לסחוב את העגלה השוקעת שלו מהבוץ.

הארדן. הוא דווקא ניסה(צילום: EPA)

זה נגמר עם מפח נפש שני ומפואר תוך 48 שעות. הוא היה כואב ושורף אפילו יותר מההפסד ההוא באורקל ארנה. יש בין שני ההפסדים האלה קשר ישיר כמובן, כנראה של סיבה ותוצאה. הארדן התקשה להשתחרר מלפיתת הספלאש בראדרס במהלך האחרון של משחק מספר 2. בפועל הוא נשאר כאוב ומפורק על הרצפה. לא מאושש, לא פיזית ולא רגשית. פתאום הזקן שלו, סמל הניצחון והווינריות, נראה סתם זקן.

הסל הראשון שלו הגיע מאוחר מדי בתוך

הרבע הראשון. את המחצית הוא סיים עם שמונה נקודות ואת המשחק כולו עם שורה סטטיסטית עקומה. הכוכבית הבולטת ביותר ממנה: מינוס 31 במדד הפלוס מינוס.

ושוב, בפעם המי יודע כמה, הוא נותר בדד. עם ספסל פרווה ודל באמצעים, סנטר רך (הריבאונד שסטפן קרי לקח מתחת לידיים הארוכות שלו ברבע השני צמצם לתוכו את סיפור הקריירה שלו) ושחקנים שאמורים להיות אקס פקטורים אבל נעלמו. לאחד מהם קוראים ג'וש סמית', שצונח בסדרה הזאת ל-36 אחוזים מהשדה לעומת 46 בשני סיבובי הפלייאוף הראשונים, ובאופן כללי שוב נראה כמו בחור תימהוני שגם בחודש מאי עדיין מחפש את עצמו.

הווארד. רך מדי(צילום: AP)

והווארד? הוא ממשיך ליהנות מחוזה עצום ממדים בטקסס, ומחזיר באחוזי עונשין מחרידים שבסדרה הזאת רק הולכים ומצטמקים. מ-52.8 אחוזים מהקו בעונה הסדירה מתרסק מלך הריבאונדים של הפלייאוף לפחות מ-32 בשלושת המשחקים האחרונים. עם ביצועים כל כך מבישים מהקו, מה הפלא שהאחוזים הכלליים של יוסטון מהטווח הזה לא משאירים לה סיכוי להתנגד ליריבה שלה?

חמש דקות לסוף המחצית שתי הקבוצות עוד נעצרו על 2 מ-10 מחוץ לקשת. עד סוף המשחק יוסטון, שהסריחה את המגרש כמעט בכל דקה שהייתה עליו, הוסיפה רק עוד שלוש. גולדן סטייט זינקה ל-9. התבוסה המהדהדת שהיא חטפה נכנסה לספרים כהפסד השני הכי גדול בהיסטוריה של כל משחקי גמר המערב לדורותיהם. זה לא הפריע להארדן להמשיך להאמין. "אסור לנו לוותר זה לזה", אמר אחרי המשחק. "הגענו רחוק מדי, עברנו יותר מדי קרבות כדי לתת לזה להסתיים כמו הערב. אנחנו צריכים לקום כמו גברים".

ואם הם יקומו גם מזה ויהפכו לראשונים אחרי 116 קבוצות שמצליחים לקום מהקרשים, ג'יימס הארדן יצטרך לערער על ההחלטה שלא להעניק לו את פסלון ה-MVP.

מה שקורה באוהיו

דרך המלך: קליבלנד – אטלנטה 111:114 (0:3 לקליבלנד בסדרה. משחק מספר 4: בין שלישי לרביעי, 03:30).

בסוף, אחרי שלושה מאבקי פרקט בין שתי הקבוצות תוך חמש שניות, סלים מכריעים ודרמה נהדרת, דווקא שלווין מק היה זה שנשלח על ידי מייק בודנהולצר לכפות הארכה שנייה. הוא לקח שלשה קשה והחטיא אותה. פול מילסאפ ליקט כדור חוזר וסידר למק לזריקה נוחה בהרבה. הוא לקח אוויר וזרק שוב. הכדור בחוץ. תם, וכנראה שגם נשלם.

תם. וכנראה נשלם(צילום: AP)

עם הבאזר צנחו ג'ף טיג ולברון ג'יימס על הפרקט. שניהם היו מחוסרי כוחות, אבל כל אחד מהם נפל מהסיבות שלו. עבור טיג, שדקה קודם לכן קבר שלשה ענקית (שכמעט ופיצתה על ההזדמנות שפוספסה לנצח את המשחק עוד לפני ההארכה), שתי ההחטאות הרצופות של מק היו כמו המסך שיורד על העונה המצוינת שלו. בלי שני חבריו לנשק, קייל קורבר הפצוע ואל הורפורד המורחק, הוא המשיך להיות הברומטר, האקס פקטור, הרכז ומנהל העבודה של אטלנטה. הוא לקח אחריות ולא נרתע ממנה, חדר פנימה וירה מבחוץ והרטיב כל פינה על המגרש בזיעה. ולמרות כל זה ירד לחדר ההלבשה עם 3:0.

גם לברון ג'יימס (בפעם השנייה ברציפות) שיחק הלילה בלי שתי הצלעות שפתחו איתו את המסע הקסום שהחל השנה באוהיו. הוא נפצע, נתן למוח לשחק בשבילו, חיבר את כולם כמו מגנט ועשה הכל, עם שיא עונתי של 47 דקות. השורה הסטטיסטית המופרעת שלו עזרה לו לתפוס מקום של כבוד בדפי ההיסטוריה לצד קארים עבדול ג'באר (עם 75 משחקים עם 30 נקודות או יותר בפלייאוף), לעקוף את קארל מלון בטבלת קלעי כל הזמנים בפוסט סיזן ולהיות הראשון מאז צ'ארלס בארקלי שקולע יותר מ-35 נקודות, לוקח יותר מ-15 כדורים חוזרים ומחלק יותר מ-10 אסיסטים. אבל כל זה משני לעומת הסוויץ' החשיבתי שעשה במשחק הזה.

רק לברון ג'יימס מסוגל לפתוח משחק עם 10 החטאות מ-10 ניסיונות, ולזרוק עד סוף הבאזר האחרון עוד 27 פעמים. בהתחלה הוא היה נראה אפאתי, לא מחובר לעצמו ולא לנעשה סביבו, מתעקש להכניס את דלבדובה לעניינים ולא מספיק "נואש לנצח", כפי שהוא בעצמו העיד שצריך להיות במשחק 3. ברבע השלישי הוא כבר היה שותף ל-29 הנקודות (בקליעה או מסירה) מתוך ה-33 של כל קליבלנד. ככה לוקחים את גורלך בידיך. וג'יימס עשה את זה כל כך הרבה פעמים בקריירה, אז למה שלא יעשה זאת שוב?

לקח את גורלו בידיו. לברון ג'יימס(צילום: AP)

פציעות הן חלק מהמשחק. הן יכולות להרוס עונה ולהחריב אותה עד היסוד, ויכולות להמציא אותה מחדש באופן לא צפוי. ב-2011 דייויד בלאט ראה את דורון פרקינס מתרסק ביד אליהו, קורע את הרצועה ומשאיר את ג'רמי פארגו נטוש בעמדה. מאוחר יותר העיד כי לולא אותה פציעה, הגביע באותה שנה, זה שפנאתינייקוס זכתה בו, היה נוסע לתל אביב.

קליבלנד של הסדרה מול אטלנטה היא קבוצה חזקה יותר, בוגרת יותר ומרביצה יותר מזו של קליבלנד מול בוסטון. זה נותן לגיטימציה עבור רבים לטעון כי ההשבתה של קווין לאב, שלא תמיד שמר והתבסס בעיקר על קליעות, עשתה רק טוב לקאבס. גם אם הדבר נכון, הוא לא יכול היה לקרות בלי שורה של שחקנים שהבינו את הסיטואציה ומילאו את החלל שהשאיר אחריו הפורוורד שלהם במקצוענות ראוייה לציון.

קליבלנד טובה יותר כי טריסטן תומפסון (שהיה מופלא במאני טיים הלילה) משמעותי יותר, מתיו דלבדובה הצנום (שממשיך לאמלל כל מי שמתקיף מולו ורשם על שמו עוד הרחקה של שחקן יריב) נותן מעצמו יותר ולברון ג'יימס משחק כבר שבוע בשביל שלושה. בדיוק בשל כך החבורה הלוחמנית של בלאט יכולה כבר להתחיל לארוז לקראת הנסיעות לאוקלנד. ואם היא תזכה בסופו של דבר באליפות NBA מדהימה, זה יהיה אך ורק כי השחקנים שלה מגייסים מעצמם יותר ממה שהם חשבו שהם יכולים עד לפני חודשיים בלבד. בינתיים דייויד בלאט יכול לרשום לעצמו ברזומה עוד עונה שבה הוא יוצר קבוצה שעולה על סך כל החלקים שלה. עם או בלי קשר לסופרסטאר, את זה יהיה מאוד קשה לקחת ממנו.

עוד קורבן למלאכת האימלול של דלבדובה. אל הורפורד(צילום: AP)

דייויד בלאט לא האמין לפני שנה שבסוף חודש מאי של שנת 2015 הוא יהיה מרחק פסע מגמר הליגה הטובה בעולם. אטלנטה אפילו לא חלמה לפני חודש על כך שהיא תיקלע לפיגור של שלושה משחקים בסדרה מול מי שסיימה כסגניתה במזרח. היא אמנם לא התרפסה כמו יוסטון בטייק השלישי ולא הביכה עצמה לדעת, וגם ניזוקה מאוד מההחלטה הגרועה להרחיק את אל הורפורד (בשביל זה השופטים מתכנסים לקבינט כל כך ארוך? כדי לגמור את המשחק?), אבל לא יכולה להרשות לעצמה לקחת 13 ריבאונדים פחות בהתקפה במשחק של הכל או כלום. עם הגב אל הקיר היא אמנם מיעטה לאבד כדורים, אבל שכחה להפנים את הנתון הבא: כל עוד קליבלנד שואבת יותר כדורים חוזרים מהיריבה שלה, היא לא מפסידה (0:11 בפלייאוף). חומר למחשבה לקראת משחק 4? כנראה שזה כבר מאוחר מדי.

הציטוט

"למדתי איך לתת לחבר'ה קצת יותר מנוחה במהלך המשחקים. אני מנצל היטב את פסקי הזמן של הטלוויזיה" (מסתבר שיש מי שנהנה מפסקי הזמן הרבים ב-NBA: המאמן דייויד בלאט)