הפוסט וההתאבדות: האם יש עילה ללשון הרע?
חוק איסור לשון הרע לא נועד למנוע התאבדויות. תביעה בגין הסטטוס שקדם למותו של בכיר משרד הפנים אריאל רוניס כנראה הייתה נדחית. פרשנות
פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
- ביהמ"ש: אתר ההורדות UNIDOWN ייחסם
- הורים תבעו את בנם: "הפר את הפרטיות שלנו"
- פגע, הרג וברח: העליון הפחית בעונשו של נהג
- אבסורד מקומם: ביטוח "כלל" נגד קשיש סיעודי
באותו פוסט תיארה אישה אפרו-אמריקנית שהגיעה ללשכת משרד הפנים בתל אביב שורת אירועים שאותם פירשה כאפליה גזענית נגדה מצד עובדי הסניף ורוניס בראשם. ניתן להעריך כי בית משפט לא היה אוסר מראש פרסום של פוסט זה. יתרה מכך, אילו היה המנוח בוחר להגיש תביעת לשון הרע נגד המפרסמת, יתכן שתביעתו הייתה נדחית.
במקרה של תביעה היו לאישה כמה אפשרויות הגנה. החוק מעניק לחופש הביטוי מעמד מיוחד כאשר הפרסום עוסק בביקורת לגיטימית על רשויות המדינה. כחברה, אנו מעדיפים במקרים מסוימים להתיר פרסומים גם אם יש בהם פגיעה בשמו הטוב של אדם, ובלבד שלא ייווצר "אפקט מצנן" ומרתיע שיגרום לציבור לחשוש מהעברת ביקורת.
אמת דיברתי
ההגנה הראשונה שתעמוד לנתבעת היא ההגנה המוכרת בכינוי "אמת דיברתי". אלא שאין די בהיות תוכן הפרסום נכון עובדתית כדי לפטור את המפרסם מאחריות. אמיתות הפרסום היא רק תנאי אחד משני תנאים מצטברים. התנאי הנוסף הוא "עניין לציבור".
במקרים מסוימים ייהנה הפרסום מהגנה מלאה גם אם תוכנו איננו נכון לחלוטין. הגנת "תום הלב" תעמוד אף היא לימינה של המפרסמת. החוק מונה 12 מקרים שבמסגרת יזכה הפרסום מהגנה - בלי קשר לאמיתות תוכנו - ובלבד שנעשה בתום לב.
בין המקרים שבהם פרסום בתום לב יזכה להגנה ניתן למצוא את הסיטואציות הבאות:
מקרה שבו היחסים שבין המפרסם לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו על המפרסם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום.
מקרה שבו הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של המפרסם.
מקרה שבו הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות.
המשותף למקרים הללו ולמקרים נוספים המפורטים בחוק הוא שהמחוקק מצא לנכון לאפשר את הפרסום גם במחיר של פגיעה אפשרית בשם הטוב.
מאחורי כל מקרה שברשימה, עומד רציונל ערכי המצדיק את הפרסום. למעשה מדובר במקרים שבהם המחוקק מצא כי ראוי לסכן את שמו הטוב של אדם מסוים ולהעדיף את מתן האפשרות לפרסם ללא מורא.
תום לב
מכאן ואילך נכנה את הפרסומים שברשימה בכינוי "פרסומים מיוחסים". אך גם כאשר מדובר באחד המקרים שברשימה, עדיין יש לוודא כי הפרסום נעשה בתום לב, למען אותה מטרה חשובה ולא מסיבות אחרות. כך למשל, הגנת תום הלב לא מתירה לפרסם בכוונה מידע שקרי ופוגע. נשאלת השאלה - מהו תום לב? החוק אינו משיב על שאלה זו אולם הוא מגדיר מתי "חזקה על המפרסם" כי פעל בתום לב, ומתי חזקה עליו כי פעל שלא בתום לב.
החוק קובע כי אם הפרסום אכן נעשה לשם מטרה לגיטימית מתוך הרשימה הנ"ל, והוא לא חרג מתחום הסביר, חזקה עליו כי הוא נעשה בתום לב.
במקרה שלנו, אין ספק כי הפרסום נכלל ברשימת "הפרסומים המיוחסים" שכן הביקורת הופנתה כלפי משרד ממשלתי וכלפי אדם המשמש בתפקיד ציבורי רשמי. בנוסף, הפרסום נועד להגן על עניינה הלגיטימי של המפרסמת: גינוי אפליה על רקע גזעי ושירות לקוי במשרד הפנים. ככל שהמפרסמת אכן האמינה בתוכן הפרסום, ואפילו אם היא האמינה בכך בשל טעות, הרי שהפרסום ייהנה מהגנה ובלבד שלא עומד מאחוריו מניע נסתר ושתוכן הדברים לא היה קיצוני באופן מופרז ביחס למטרה הלגיטימית.
בית המשפט הוא שיכריע האם הפרסום נעשה בתום לב. ההכרעה אינה פשוטה, בייחוד בסיטואציה קיצונית מעין זו, ואכן מדובר במשקל כבד על כתפי השופטים.
וכך קובע החוק:
16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.
אם דבריה של המפרסמת אכן כנים, כפי שהדבר נראה, הרי שהפרסום שעשתה יחסה תחת הגנת תום לב, וסיכוייה של תביעת לשון הרע, לו הייתה מוגשת נגדה, היו נמוכים.
חשש לשפוך את לבך
לצד הניתוח המשפטי, יש לפעול לריסון תרבותי של העברת ביקורת באופן ראוי ומכובד, אך אין לצפות ממי שנתקל בתופעות קשות לסכור את פיו. הפרשה הקשה, עלולה לגרום למצב שבו אנשים יחששו לשפוך את לבם לא רק בשל תביעה צפויה, אלא גם בשל תוצאות טראגיות ובלתי רציונאליות, דוגמת האסון מסוף השבוע האחרון.
אין מקום להאשים את המפרסמת בשפיכות דמים, בדיוק כפי שאין מקום להאשים את מערכת המשפט בהתאבדותו של השופט מוריס בן-עטר ז"ל, התאבדות אשר יוחסה לעומס רב בעבודה. יש לשאוף כי בתפקידים בכירים יוצבו אנשים המסוגלים לספוג ביקורת.
לצד פיתוח החקיקה והתאמתה לעידן הרשתות החברתיות, שבו כוחו של גולש מתעצם והולך, יש לבחון גם את הטענות על הנעשה בלשכות משרד הפנים לא רק ביחס לזרים אלא ביחס לכל מאות הממתינים בתור, אם התיאור אכן נכון.
במבחן משפטי, קרוב לוודאי כי המפרסמת הייתה נמצאת זכאית בתביעת לשון הרע. נראה כי גם תביעה אחרת, למשל כזו שתנסה לקשור בין ההתאבדות ובין הפוסט, במישור הנזיקי, תיתקל בקשיים לא מבוטלים. אסור שהמסקנה תהא להימנע מביקורת, אלא רק קצת להתאפק, להיזהר מיד קלה על המקלדת ולזכור כי גם בצד השני עומד אדם. באותם כלים ניתן לבחון האם למפרסמת יש עילת תביעה נגד מי שהאשים אותה בשפיכות דמים.
- עו"ד אבינועם מגן הוא עורך דין עצמאי וסטודנט מחקר באוניברסיטת בר אילן, לשעבר ראש הקליניקה לזכויות הצרכן בקריה האקדמית אונו. האמור בטור זה מייצג את דעתו של הכותב, תוך הפשטת הדברים והכללתם ואינו מהווה ייעוץ משפטי
לפנייה לכתב/ת 
