תקציב הביטחון - מלחמה על כל הקופה
צה"ל מתנהל בלי תוכנית רב-שנתית וזה עולה לו ביוקר. תוכנית "גדעון" החדשה של הרמטכ"ל תדרוש עשרות מיליארדים לחמש שנים, אבל ההסכמים הקואליציוניים הותירו פירורים. היכונו לעימות חסר תקדים בין מערכת הביטחון לאוצר. איך זה ייגמר והאם גיל הפרישה יוקדם?
המשימה הדחופה ביותר בתחום הביטחון הלאומי של הממשלה ושל ועדות הכנסת היא אישור תקציב הביטחון ותוכנית העבודה הרב-שנתית של צה"ל ל-2016-2015.
הסכום שיוקצב לביטחון במצב הנוכחי חשוב פחות מהמהירות שבה יאשר הקבינט את תוכנית העבודה החדשה של צה"ל, "גדעון" שמה. תוכנית זו אמורה לתת לצה"ל מסגרת תקציבית שתהיה קבועה פחות או יותר בחמש השנים הבאות ותאפשר לצה"ל להתארגן, להתאמן ולבנות את כוחו באופן שיאפשר לו להתמודד עם האתגרים המבצעיים והאזוריים החדשים, על-פי סדר עדיפויות ובצורה חסכונית ויעילה. שתי תוכניות העבודה הרב-שנתיות הקודמות ("עוז" ו"תעוזה") שעוצבו בתקופת הרמטכ"לות של בני גנץ לא אושרו לצה"ל בגלל קרבות על תקציב הביטחון ועל אגו בין שרי הביטחון והאוצר ואנשיהם.
גנץ וסגנו נאלצו לקבל בשל כך החלטות על צמצום אימונים ואף על הפסקתם לאלתר ללא הרף ולעגל פינות כדי שלא לפגוע בכשירויות הליבה של צה"ל. שלא לדבר על הנזק הכספי. משלם המסים הישראלי משלם "קנס" במיליונים על כל שנת עבודה שבה צה"ל אינו מבצע את הוצאותיו על-פי תוכנית עבודה רב-שנתית ואין לו הרשאה להתחייב לרכישות ארוכות טווח בתעשיות בישראל או בארצות הברית. מאותה סיבה מתבזבזים לשווא גם מיליוני דולרים מכספי הסיוע האמריקני. וכל זאת מפני שבמקום לרכוש בזול כמויות גדולות בסיטונות לכמה שנים קדימה, קונים ביוקר שוב ושוב כמויות קטנות מאותו מוצר וזה כמובן מייקר מאוד את הרכש - בין אם מדובר בטילים ל"כיפת ברזל", בנעלים לחי"ר או בנגמ"שי "נמ"ר" חדישים וממוגנים.
בפנטגון מכירים מקרוב את התפקוד הלקוי של מערכת השלטון הישראלית ואת נזקיו. לכן, כשהנשיא אובמה חיפש דרך להוכיח לעם בישראל וליריביו הרפובליקנים את מחויבותו לביטחון ישראל, הוא אישר לאחרונה עסקת רכש ענקית בסכום של כמעט שני מיליארד דולר של חימוש מדויקים לחיל האוויר הישראלי. ביצוע העסקה יתפרס על פני שנים וחיל האוויר לא יצטרך לדאוג מהיכן ימלא את החסר כשתפרוץ מלחמה. המסר מהבית הלבן ברור: אני דואג לבטחונכם יותר טוב מהממשלה שלכם, גם אם אני חותם על הסכם גרעין עם אירן ומבטיח נשק במיליארדים למדינות המפרץ.
הרמטכ"ל איזנקוט הכין את "גדעון" עוד כשהיה סגנו של גנץ. זו אמורה להיות "תוכנית רזה" שתתבסס על לקחי צוק איתן ושתכליתה העיקרית לשמור על המוכנות והכוננות של צה"ל למלחמה שתיפתח ללא התראה בכמה חזיתות. כמו כן להשקיע במודיעין ובחימוש מדויק שיאפשר "גריסה תעשייתית" של מערך התלול מסלול של חיזבאללה, ולפתח כמה תחומים שיש להם פוטנציאל לתת לצה"ל יתרון יחסי. סייבר למשל. איזנקוט שוקל כעת להקים זרוע סייבר בנוסף לזרועות האוויר הים והיבשה של צה"ל שתעסוק בהגנה בסייבר, באיסוף ובהתקפה.
טכנולוגיה זה לא הכול
איזנקוט, כך עושה רושם, הכיר בכך שצה"ל אולי טעה בשנים האחרונות כשבכיריו הוקסמו והושפעו יתר על המידה מחידושי הטכנולוגיה היקרים להחריד שתעשיות הביטחון הציעו להם. ההסתמכות על הטכנולוגיה הביאה, לדעת מומחים רבים בצה"ל ומחוצה לו, וכנראה גם לדעת הרמטכ"ל הנוכחי, לניוון החשיבה היצירתית הצבאית ו"כישורי המצביאות" של המפקדים בשדה הקרב. זה בא לידי ביטוי כבר במלחמת לבנון השנייה ובשלושת המבצעים בעזה - שבהם נחשף הכשל בטיפול במנהרות.
הרמטכ"ל מעדיף להשקיע כעת באימונים שיביאו לידי ביטוי תמרון יבשתי מתוחכם ותחבולתי, הסתגלות מהירה לתנאים משתנים ופעולות בעומק שטח האויב שיוציאו אותו משיווי משקל. איזנקוט מדגיש כל הזמן בפומבי את הצורך לחסוך - לא רק כי חיסכון במשאבים הוא רצוי אלא מפני שהוא מחדד את המרכיב הקוגניטיבי בלחימה. זה גם אמצעי יעיל לגיוס תמיכה בדעת הקהל הישראלית. לפיכך הצטמצם לאחרונה מספר האלופים סביב שולחן המטכ"ל.
כל זה נראה טוב ויפה על הנייר וחשוב לציין שגם אפשר לראות כבר כמה "התחלות בנייה" בשטח. אולם כדי שצה"ל יוכל להשיק רשמית את "גדעון" יצטרך שר האוצר משה כחלון להתחייב למערכת הביטחון על עשרות מיליארדים לחמש שנים. מה ששר האוצר לא ימהר לעשות בעיקר מפני שהמאבק על תקציב המדינה ועל תקציב הביטחון עתיד להיות אכזרי במיוחד השנה. אנשי מערכת הביטחון הודיעו מזמן שהם זקוקים לעוד כשישה מיליארד שקלים בתקציב הביטחון כדי לעמוד במשימות הביטחון ובתשלומים לכל מיני גורמים כולל הנכים, המשפחות השכולות והפנסיות לגימלאי צה"ל, השב"כ והמוסד. אגב, גם תקציבי השב"כ והמוסד כלולים בתקציב הביטחון.
זה היה לפני הבחירות, כשרק הוגשה הצעת התקציב ל-2015 שבסופו של דבר לא אושרה. כעת, אחרי הבחירות, כתוצאה מההסכמים הקואליציוניים הנדיבים (יש אומרים המופקרים) שחתם נתניהו, נפער בתקציב המדינה בור בהיקף של 9-7 מיליארדי שקלים, עוד לפני שנוסף שקל אחד לתקציב הביטחון. במצב הזה ברור לאנשי מערכת הביטחון שתקציב הביטחון הענק הוא המועמד העיקרי של האוצר ושל שרי הממשלה להפוך לנתח השווארמה הלאומי שכולם נועצים בו סכין ומורידים ממנו לפיתה של עצמם.
סך תקציב הביטחון שאושר בתחילת 2015 לפני שהוחלט ללכת לבחירות, הוא 64.8 מיליארד שקלים (כולל הסיוע האמריקני). סכום עצום. קצת פחות משליש מסך כל תקציב המדינה. כ-6% מהתוצר הלאומי הגולמי. אולם שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל אומרים במפורש שזה לא מספיק. אחרת יהיה צורך, כמו ב-2014, להשבית אימונים ולפגוע במוכנות הצבא למלחמה. הדרישות המנוגדות והשמיכה התקציבית הקצרה מדי מבטיחים לנו עימות פוליטי-תקשורתי-יצרי שלעומתו יחווירו התגוששויות הבוץ שהיינו עדים להן בעבר בין האוצר למערכת הביטחון.
וזה לא הכול. מסקנות ועדת לוקר שמינה נתניהו לבחינת תקציב הביטחון עלולות להצית ביתר שאת את מדורת הוויכוח על תקציב הביטחון ואפילו לגרום למשבר ממשלתי. לכן במערכת הביטחון בעיקר כוססים כעת ציפורניים. כזכור, נתניהו מינה את מזכירו הצבאי לשעבר ואיש אמונו, האלוף במיל' יוחנן לוקר, לעמוד בראש ועדה שתבחן מחדש את תקציב הביטחון ואת ההנחות והעקרונות שעליהם הוא מבוסס. זאת כדי לשים קץ אחת ולתמיד לוויכוחים בין האוצר לבין מערכת הביטחון. במערכת הביטחון מאשימים את פקידי האוצר בכך שאינם מבינים בצורכי הביטחון ומנגד באוצר מאשימים את בכירי צה"ל ואת משרד הביטחון שהם "תכמנים" שלא ניתן להשביע את תיאבונם התקציבי.
גיל הפרישה יירד שוב?
לוקר וחברי הוועדה, בהם האלוף במיל' עמי שפרן, נשיא ומנכ"ל אלביט מערכות לשעבר, יוסי אקרמן, מנכ"ל אקסלנס לשעבר דוד ברוך והמשנה למנכ"ל כלל ענת לוין סיימו את עבודתם וכנראה שגם סיימו לכתוב את הדו"ח. הם נהנים מאמונם של כל הצדדים ואולי דווקא בשל כך הם שומרים בינתיים את המלצותיהם קרוב לחזה. רק נתניהו שמכיר כנראה את ההמלצות יחליט, בעיתוי הפוליטי המתאים לו, מתי לחשוף את מה שעלול לחולל לא פחות מרעידת אדמה בכמה תחומים.
מרמזים שדלפו פה ושם נראה שאחת ההמלצות תהיה להוציא את תקציב הפנסיות ואת תקציב השיקום מתקציב הביטחון ולהעבירן לתקציב המשרדים הרלבנטיים, מה שיפחית את הנטל על תקציב הביטחון בכ-12 מיליארד אך יעמיס על תקציבי הביטוח הלאומי והאוצר. עילה למלחמת עולם בנסיבות הנוכחיות. עילה אחרת להתכתשות רבתי בין מערכת הביטחון לאוצר היא עניין ההרשאה להתקשרויות בחוזים של מערכת הביטחון עם תעשיות הביטחון. ההרשאות הללו הן כמו לקיחת אשראי על-ידי מערכת הביטחון ואת השטר לפירעון מגישים בסופו של דבר לאוצר שלא אישר אותן. כך לפחות טוענים אנשי האוצר.
אם בכך לא די, נראה סביר שוועדת לוקר תתמוך בדרישת צה"ל לשנות את מודל הקבע. ליתר דיוק - להחזיר את גיל הפרישה של משרתי קבע למה שהיה נהוג לפני 2009. קצינים ונגדים יפרשו בגיל 45-40 על-פי תפקידם וצורכי צה"ל במקום לפרוש בגיל הפנסיה הנהוג במשרדי הממשלה האחרים. הסיבה לכך היא שהעלאת גיל הפנסיה בצה"ל גרמה לסתימה בצנרת התפקידים והדרגות. קצינים ונגדים צעירים ומוכשרים נאלצו לחכות שנים עד שמישהו מהוותיקים יפנה את מקומו ובינתיים איבדו את הסבלנות או את המוטיבציה וצה"ל הזדקן. סיבה נוספת היא שהאוצר לא פיצה את משרתי הקבע כפי שהתחייב בתוכנית המקורית ובסופו של דבר הארכת גיל הפרישה התבררה כעסק יקר ולא משתלם גם מבחינה תקציבית.
ממשלת נתניהו הרביעית תצטרך להחליט אם לקבל את טיעוניה של תת-אלוף מיכל בן מובחר, ראש מחלקת הסגל באכ"א, ולחזור למודל הקבע מימי בן גוריון או להמשיך עם ההזדקנות האיטית של שדרת הפיקוד של צה"ל. מסקנות ועדת לוקר, כמו מסקנות ועדת ברודט שקדמה לה, ישמשו כנראה את כל הצדדים במאבק על התקציב. כולם יטענו שפרשנותם למסקנות לוקר היא הפרשנות הסבירה היחידה וידרשו מהצד האחר לוותר. זה לגיטימי. בסדר גם לקחת את התוכנית הרב-שנתית "גדעון" ולבקש מהרמטכ"ל להכניס בה שינויים. מה שלא לגיטימי ובזבזני הוא להשהות ללא צורך את תהליך קבלת החלטות.
לפנייה לכתב/ת 
