.jpg "צילום: shutterstock")
די להטבות למעשנים במקומות עבודה
במקומות העבודה החקיקה המחמירה בנושאי עישון דווקא פועלת לטובת המעשנים, שמקבלים לגיטימציה לצאת להפסקות תכופות ומרובות. אפליה זו לטובתם - גם אם אינה מכוונת - פוגעת גם במעסיק וגם בעובדים שאינם מעשנים. דעה
העובדים המעשנים תמיד מתלוננים על אפליה נגדם, הבאה לידי ביטוי בהגלייתם לחדרים צדדיים, למינֵי מתקנים שואבי-עשן , לגג הבניין או למטה מחוץ ללובי, ברצותם לעשן. אבל הפרדוקס הוא שבפועל, המציאות היא בדיוק הפוכה: משום כל החקיקה בנושא, האוסרת עישון (וטוב שכך) בביניינים ציבוריים ובהם בנייני משרדים ומקומות עבודה, מתקיימת כיום אפלייה לטובתם דווקא.
לטורים נוספים של אורית-קלייר ארזי
- אם תחכו מספיק - גם הבוס שלכם יפוטר
- גם סמרטוט ארגוני יכול למתג את עצמו
- ההיפך מהתייעלות: הוואטסאפ הורס הקריירות
לא מאמינים? חושבים שזו הגזמה? בואו נבדוק: מאינספור תצפיות, בארגונים לרוחב השוק כולו, בהם אני אישית או הצוות שלי ביקרנו במסגרת עבודתנו לאורך השנים, עולות שתי עובדות חד-משמעיות:
1. המעשנים יוצאים להפסקות מרובות, לעיתים גם תכופות, הרבה מעבר לכל עובד אחר שאינו מעשן שרק קם לעשות לעצמו קפה או לאכול צהרים או לצאת לשירותים. סקר שפורסם בזמנו מדד זמנים והעלה את המימצאים החמורים הבאים: עובד מעשן נוטל כ-4 הפסקות ביום עבודה לצורך עישון, שכל אחת מהן אורכת כ-10 דקות, שהן 40 דקות (!) במשמרת, 12.6 שעות בחודש, 151.2 שעות בשנה, קרי כ- 12 ימי חופשה בשנה
2. המעשנים זוכים ללגיטימציה מוסרית, לקחת לעצמם את פסקי הזמן האלה כמעט ללא קשר לעוצמת העומס בכל נקודת זמן. אחת הדוגמאות השכיחות היא הלגיטימציה לעשות גיחות קצרות החוצה בישיבותארוכות ואף ליזום הפסקות בדיונים לצורך כך, גם אם הרוב הנוכח בהן אינו מעשן, הדבר גורם לכך שאותן ישיבות מתארכות על חשבון כל יתר הנוכחים.
התשובה פשוטה: כי מי שקובע מעשן אף הוא. ואכן,ככל שמצויים בארגון יותר מנהלים ועובדים מעשנים, כך הלגיטימציה להחרגה זו גוברת. לגבי הדוגמא של הישיבות: ככל שהיותר בכירים בישיבה הספציפית הם מעשנים בכלל ו"כבדים" בפרט – כך התופעה חריפה יותר.
אפליה זו לטובת המעשנים – גם אם לא מכוונת – מכשילה גם את המעסיק וגם את העובדים הלא-מעשנים. כך שבעוד המעשנים עצמם מרוויחים זמן הפסקות והתאווררות, כל היתר משלמים מחיר כבד בשל אחד או יותר מתוך חמישה סוגים:
1. מחיר כלכלי
מחיר זה נופל ישירות על כתפי המעסיק המשלם על זמן עבודה מבוזבז בהיקף של אותם 12 ימי חופשה בשנה. זו עוולה אמיתית כלפיו - האם למעסיק אין זכות לצדק ולהוגנות מצד העובד על ידי כך שיקבל עבודה עבור זמן המשולם בעבורה?
לצדקנים המצקצקים בלשונם על ה"חוצפה" לתרגם עישון בעבודה להפסד כספי למעסיק והמתכוונים לפצוח בהתרעמות קורבנית פסאודו-חברתית מסוג ה"עובד-אינו-עבד", נדגיש מייד את העובדה שתעקר ספין דמגוגי זה לאלתר: זמן העישון הנדון הוא בנוסף להפסקות טבעיות ולגיטימיות שאכן זכותו של כל עובד לקחת ולקבל במהלך יום עבודה להתרעננות, בין אם קפה, אוכל, שירותים, התרועעות קצרה עם קולגות או סתם חילוץ עצמות.
2. מחיר מקצועי
עבודה אפקטיבית דורשת בין השאר, רצף ריכוז לביצועה. העובדה שבכל פרק זמן נתון, בתלות בעוצמת ההתמכרות של העובד לניקוטין, העבודה נעצרת, פוגמת ישירות באפקטיביות זו. שבירת רצף היא אפקטיבית רק כטכניקה לפריצת תקיעות במשימה: קמים, משנים מקום, מתרעננים, ואז חוזרים עם פוטנציאל לראות את הדברים מזווית חדשה. היא אינה אפקטיבית כשהמשימה זורמת היטב אבל לפתע נקטעת עם פרץ של "קריז" שיכול להגיע בכל עת, גם באמצע מומנטום יצירתי או רצף מחשבתי.
3. מחיר ארגוני
מנהלים הנותנים לגיטימציה לפריבילגיות שסביב העישון מתבקשים לעצור רגע ולחשוב: מה אתם מלמדים את עובדיכם הלא-מעשנים? התשובה פשוטה וחמורה: שהתרבות הארגונית שלכם מקדשת ומקדמת ומפרגנת דווקא למי שפחות תורמים זמן, ריכוז ורצף. זה הגיוני או הוגן כלפי העובדים הלא-מעשנים? ממש לא. מדוע שאנחנו, המתקוממים ובצדק, על אי-שיוויון בנטל בהקשרים לאומיים - ניתן לאי-צדק זה לחדור גם למקומות העבודה?
4. מחיר קולגיאלי
עובדים לא-מעשנים משלמים מחיר משולש: גם עובדים יותר שעות בסך הכל, גם עובדים ברצף כשהמעשנים בחוץ וגם צריכים לעבוד עוד יותר כדי "לכסות" עליהם, אם בדיוק לקוח פנימי או חיצוני פונה כדי לקבל שירות.
5. מחיר פוליטי
זוכרים את הפרק ב סדרה חברים, בו רייצ'ל סובלת מנחיתות פוליטית במשרד מול הבוסית שלה, כי היא יורדת לעשן עם אחת הקולגות שלה? רייצ'ל מבינה שאין לה ברירה ומתחילה לעשן בעל כורחה. הגם שאינני מחסידי הסדרה – הם קלעו פה בול (הנה הקליפ למי ששכח) - ואכן, העובדים הלא-מעשנים משלמים מחיר נוסף ובעל השלכות חמורות ביותר על רווחתם התעסוקתית: הם מפסידים את המינגלינג (mingling) והנטוורקינג (networking) חוצה הדרגים והמחלקות עם שאר המעשנים מכל רחבי הארגון.
ככל שיש יותר מנהלים מעשנים ובדרגים יותר בכירים - כך הפסד זה עלול להיות בעל השפעה שלילית ממשית על סיכויי הקידום העובדים הלא-מעשנים. לא בשל העדר פרוטקציה לא ראויה, אלא פשוט בשל היעדר הזדמנות להיכרות בלתי-אמצעית עם בעלי תפקידים שלהם השפעה על כל ההזדמנויות הארגוניות הרלוונטיות. זהו הפסד חמור ביותר בפוליטיקה הארגונית.
כשהחוק נגד עישון בטיסות הופעל בטיסות אל-על - שנים לאחר שאותו החוק היה כבר בתוקף בחברות בינלאומיות - זעקו המעשנים שזוהי גזירה שלא ניתן לעמוד בה. ראו זה פלא – מסתבר שניתן לעמוד בה, זה רק עניין של קביעת גבולות ברורים, ענישה, ויצירת תרבות-עישון חדשה.
אם מעשנים, גם הכבדים ביותר שבהם, יכולים להתאפק 12 שעות בטיסה לארה"ב, רק בשל החוק, הרי שעובד יכול להתאפק 8-9 שעות בעבודה. בעצם, לא צריך יותר מ-4 שעות איפוק ברצף, כי ממילא יש הפסקה לצהרים ואחר-כך כבר סוף היום. אם זה הצליח בטיסות - זה יצליח בעבודה, אז תתאפקו או תעבירו כרטיס.
הכותבת היא מנכ"ל BossProblem יעוץ והדרכה להצלחה בעבודה , יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית
לפנייה לכתב/ת 
