יומן מסע / בלוג פלייאוף ה-NBA
הזמן שנותר עד סדרת גמר ה-NBA בין גולדן סטייט וקליבלנד שלח אותנו להסתכל אחורה, לעשות אתנחתא קלה ולסכם את הרגעים הגדולים של התקופה האחרונה. החל מסלי הניצחון על הבאזר, דרך הסדרה הבלתי נשכחת ועד הציטוט שנזכור - זה היה הפלייאוף שהיה
זה עוד מעט קורה. חודשיים וחצי גדולים של כדורסל מחשמל יתנקזו לתוך שבועיים מוטרפים, פחות או יותר, של גמר גדול. בסופו נקבל את האלופה. רגע לפני שנשמע את המילים: סטיב קר, דייויד בלאט, לברון ג'יימס וסטף קרי באופן הולך וגובר, החלטנו לעשות עצירה קלה בצד כדי להכיל את עוצמת המאורעות שהתחוללו עד כה ולסכם את הפלייאוף הזה.
מהסדרה ששבתה את ליבנו, דרך סל הניצחון שהקפיץ אותנו מהכיסא והעיר את כל הבית ועד הציטוט שנכנס אל חדרי הלב. חושבים אחרת? פספסנו משהו? מוזמנים להתווכח איתנו בטוקבקים.
ה-סדרה: ל.א קליפרס מנצחת 3:4 את סן אנטוניו בסיבוב הראשון
לא בכל שנה, גם לא בכל עשור, מקבלים חובבי ה-NBA סדרת גמר פוטנציאלית כבר בסיבוב הראשון. לא בכל מצעד דווקא סדרה בשלב כל כך התחלתי של המאני טיים מוכתרת לסדרת העונה.
זה מה שקרה השנה. האלופה סן אנטוניו פגשה את ל.א קליפרס בשלב מוקדם מדי ואחרי סדרה הרואית וסיום הרואי, נפרדה לשלום מהטבעת ששמה על האצבע רק שנה קודם לכן עם אותם השחקנים בדיוק.
73:100 ניצחו הקליפרס במשחק ראשון מדהד, רק כדי להפסיד פעמיים ברצף לאחר מכן. מפה לשם הגיעה החבורה של דוק ריברס לטקסס למשחק על כל הקופה שיכול לסיים להם את העונה. דקות אחרונות מושלמות שלהם כפו דו-קרב נוסף, והעניקו להם גלגל הצלה אחרון בהחלט.
המשחק השביעי היה סיום הולם פר אקסלנס לסדרה בלתי נשכחת ורווית תהפוכות. כבר בתחילתו כריס פול החזיק את הרגל וירד לחדר ההלבשה אחרי שהספיק לקלוע רק חמש נקודות. כשהוא חזר לא היה ברור עד כמה יצליח לעזור. הקהל בלוס אנג'לס כבר התחיל לעכל את מר גורלו, רק שהוא שכח את הנתון המספר כי כש-CP3 על הפרקט במשחק מספר 7 – כל משחק מספר 7 - הקבוצה שלו לא מפסידה.
וכך, למרות שהיה על רגל אחת, סיפק פול משחק שייזכר לעד. הוא קלע סל מדהים על הבאזר של סוף הרבע השלישי, ובפוזשן האחרון של הרביעי לקח את דני גרין וטים דאנקן לטיול וקבר עליהם תוך כדי תנועה את סל הניצחון הכי מושלם שאפשר היה להעלות על הדעת. למסגר ולשלוח לפנתיאון הקרוב לביתכם.
המהפך: יוסטון חוזרת מהקבר, מנצחת 3:4 את הקליפרס בחצי גמר המערב
בסדרה מול יוסטון, הקליפרס חזרו בפעם הראשונה בתולדותיהם מפיגור 2:3 בסדרה. בסדרה לאחר מכן יוסטון הפכה לקבוצה התשיעית בהיסטוריה שחוזרת מבור עמוק יותר, של 3:1. הרוקטס כבר היו במחשבות על העונה הבאה ובישיבות סיכום העונה הנוכחית שלהם, אלא שבדיוק אז הם התחילו לשחק את הכדורסל שהביא אותם עד הלום.
שזה אומר לתת את הכדור לג'יימס הארדן, לשלוח את דוויט הווארד לבדוק שהכל בסדר איתו ולזוז הצידה. הכדורסל הזה, ובעיקר השחקן הזה (הארדן, לא הווארד), היו אלה שגרמו להם לנצח שלוש פעמים את הקבוצה שכבר הייתה בנתיב המהיר אל האליפות.
הקליפרס הסחוטים לעייפה מסדרת הסיבוב הראשון נסחטו לעוד סדרה של שבעה משחקים מורטי עצבים, שנגמרה בצורה שונה לגמרי מזו הקודמת. שינויי הכיוון היו דרסטיים, כמעט מהפנטים.
יוסטון הפסידה את משחקים שלוש וארבע בהפרש כולל של 58 נקודות, אבל בשלושת המשחקים שהגיעו אחר-כך כבר ידעה להרים ראש עם ניצחונות בפער מצטבר של יותר מ-40.
גולת הכותרת של הסדרה הזאת הייתה הרבע הרביעי במשחק השישי, בו יוסטון התעללה בקליפרס בעיר המלאכים עם 15:40 מופרע. בלי ג'יימס הארדן, אגב, שישב חולה על הספסל. הוא התרפא די מהר.
ברגעים שאחרי היציאה מהקבר האופוריה השתלטה על כל חלקה טובה בטקסס שלא התרגלה לראות את יוסטון עושה חייל בפלייאוף. עד השנה. "זו זריקת הביטחון האולטימטיבית לקראת האתגר הבא שלנו", אמר המזוקן אחרי שהקאמבק הושלם. "יש רק מעט קבוצות שמסוגלות לעשות את מה שעשינו בסדרה הזאת. מתוך המצוקה ידענו להשיב מלחמה".
ההצגה: הווריירס מועכים את הרוקטס במשחק מספר 3, גמר המערב
ל.א קליפרס העיפה את סן אנטוניו במשחק שביעי, יוסטון עשתה דבר דומה לקליפרס. גולדן סטייט, לעומת זאת, לא הייתה צריכה לעבוד קשה מדי כדי להזיז מדרכה את יוסטון, ובטח שלא להיגרר לשבעה משחקים. הספיקו לה חמישה. השלישי ביניהם היה גם המרשים מכולם. מחצית אחת מושלמת שבה קלעה 62 נקודות (לעומת 37 של יוסטון) הספיקה לה כדי לתפוס מרווח ביטחון ענק, ולרמוס את יוסטון מול קהלה הביתי. התוצאה הסופית גם הפכה את הנוקאאוט הזה לניצחון הפלייאוף הגדול ביותר של הלוחמים מאז 1964.
במוקד שלו היה כמובן האיש והקליעה האוטומטית, סטף קרי, שצלף 40 נקודות ללא רחם. "לא ראינו כאן אף פעם מישהו שזורק כמו קרי", הצהיר אחר כך סטיב קר, במה שהיה אחד המשחקים הגדולים של הקלעי המדהים שלו העונה.
הגארד הפציץ רק במשחק הזה שבע שלשות, וכך עקף את רג'י מילר בקליעות מחוץ לקשת בפוסט סיזן בצורה כמעט מפחידה (מילר הספיק לקלוע "רק" 58 שלשות ב-22 משחקים, קרי עמד אחרי המשחק הזה על 64 תוך 13 בלבד!).
על הדרך הוא גם הפך ליחיד שקלע לפחות חמש פעמים מבחוץ בחמישה משחקי פלייאוף רצופים (שמאוחר יותר הפכו לשישה). בעוד פחות משבוע הוא פוגש את דייויד בלאט.
סל הניצחון: לברון ג'יימס, חצי גמר המזרח מול שיקגו, משחק מספר 4
את הסל הזה של לברון ג'יימס, עם כל הכעס על האיש והתנהגותו, צריך לבחון בראייה נקייה עד כמה שאפשר. בנייטרליות המקיסמלית, כצד ג'. במציאות מנותקת הקשר, בלי מאמן ישראלי ראשון על הקווים ובלי אישיות כה מעוררת מחלוקת של השחקן שלו, מדובר במהלך פלייאוף אולטימטיבי.
במצב של שוויון 86:86 הוא קיבל את הכדור, ומהפינה צלף סל שהרגיש ונראה כמו שלשה (אבל בסוף היה שווה שתי נקודות בעקבות דריכה על הקשת), והיה שווה לקאבס 2:2 גורלי ברגע מפתח בסדרה. עד אותו רגע, אגב, עמד לברון על 1 מ-7 משלוש ו-9 מ-29 מהשדה.
סל הניצחון 2: פול פירס, חצי הגמר המזרח מול אטלנטה, משחק מספר 3
ואז הוא קיבל את הכדור. נראה שזו הדרך הכי טובה לתאר מהלך שבו פול פירס קולע סל ניצחון. כל מה שקרה או קורה לפני מתייתר ברגע שפירס משיט יד ופשוט תופס את המושכות - גם חזרה מופלאה מהבור כמו שהייתה לאטלנטה באותו משחק (18:35 היא ניצחה ברבע האחרון. זה לא עזר לה).
במצב של 101:101 "האמת" פינה לו את הדרך, הרחיק את כולם מזירת האירוע ובמצב הכי קשה וחסר סיכוי, כשהשעון מראה אפס ונורות הבאזר דולקות, הוא זרק. וקלע. זה לא הספיק לפירס בסופו של דבר כדי להעפיל לגמר האזורי, אבל היי, לפחות הוא הוסיף עוד סל למאגר הסלים הבלתי נגמר של הצלף הבלתי נגמר של ה-NBA. בגיל 37, גם זה משהו שאסור להקל בו ראש.
סל הניצחון 3: דריק רוז, חצי הגמר המזרח מול קליבלנד, משחק מספר 3 (96:99 לשיקגו)
סל הניצחון 4: אל הורפורד, חצי גמר המזרח מול וושינגטון, משחק מספר 5 (81:82 לאטלנטה)
הסוויפ המאכזב: קליבלנד מנצחת 0:4 את אטלנטה בגמר המזרח
מוליכת המזרח מול סגניתה, הקבוצה עם המאזן השני הכי טוב בליגה (22:60) מול זאת שבשלב מסוים לא נראתה כמו קבוצה של ממש. ההוקס העפילו למעמד אחרי 44 שנות היעדרות ממנו, ופישלו בו ביג טיים. גם הם הבינו אחר-כך שהיו שווים ניצחון בלפחות משחק אחד.
הסוויפ המאכזב 2: וושינגטון מנצחת 0:4 את טורנטו בסיבוב הראשון
עם יתרון ביתיות ביד וקהל קנדי חם ותומך, טורונטו התאיידה מעל פני השטח בסדרה מול וושינגטון. משחק מספר 1 ביניהן, שגם חנך את הפלייאוף הנוכחי, היה מותח, צמוד ודרמטי – או בקיצור, כל מה שהסדרה הזאת בכללותה לא הייתה. הסוויפ של וושינגטון היה הראשון שלה אי פעם בסדרה של הטוב משבעה משחקים. אף אחד לא היה מהמר שזה יקרה דווקא על חשבון טורונטו, שבחלקים נרחבים של העונה הסדירה נתנה סיבות טובות להאמין שזה לא יכול לקרות לה. קרה.
הציטוט: לברון ג'יימס
"למען האמת, אני ביטלתי את התרגיל. פשוט אמרתי למאמן: 'תן לי את הכדור, אני אשתחרר ואנצח את המשחק. הייתי אמור להוציא את הכדור מהחוץ, אבל מחקתי את השרטוט ואמרתי למאמן שאלא אם כן אני זורק אותו מאחורי הלוח, אין שום מצב שאני מוציא את הכדור מהחוץ. אמרתי לו שמישהו אחר יוציא את הכדור ושאני זה שיקבל אותו. או שהיינו הולכים להארכה או שאנצח את המשחק עבורנו". וכל מילה נוספת מיותרת.
הסוגייה הטעונה: האק א-שחקן שלא יודע לקלוע עונשין
אחרי שכבר נראה היה שלא נחזור לדון עוד בטקטיקת ה'האק א-שאק' המאוסה, הגיע פלייאוף 2015 והוציא שדים ישנים מהארון ודיונים לעוסים מההקפאה. התרגיל שפותח במוחו של דון נלסון בסוף שנות התשעים ועבר מאז כמה וכמה גלגולים (המפורסם שבהם על שאקיל אוניל) פותח ושוכלל מחדש על-ידי גרג פופוביץ', שבסדרה המפורסמת מול ל.א קליפרס שלח את דיאנדרה ג'ורדן לקו אין ספור פעמים ופידח אותו פעם אחר פעם מול עשרות אלפי עיניים.
במקביל סבלו מהשיטה גם שחקנים נוספים, כמו דוויט הווארד וטריסטן תומפסון. העיקרון הבעייתי נשאר, רק השחקנים והפרצופים מתחלפים. ואם הרווחנו משהו מהאקט הבעייתי, זה אולי את מיגורו בעתיד הקרוב. אדם סילבר, לטיפולך.
לפנייה לכתב/ת 
