מה נעשה עם כל הספרים האלה לעזאזל?
אנשים שאוהבים לקרוא מגיעים בסופו של דבר לנקודת האל חזור: הספרים הרבים שצברו חונקים כל אזור פנוי בבית. ובכל זאת העידן הדיגיטלי עוד לא כבש את השוק. אז מה יקרה אם נוותר על האבק ועל התהדרות בבית תרבותי, לטובת קריאה בסמארטפונים? והאם בעוד חמישים שנה נמשיך להחזיק בכל כך הרבה ספרים? כתבה שתגרום לכם לפנות את המדף. או שלא
בכל מעבר דירה או ניקיון לפני חג הפסח אתה נתקל בזה. מה תעשה עם כל הספרים שיש לך בבית לעזאזל? הם תופסים אבק, ארגזים ויותר מדי מקום על פיסות הנדל"ן שאנו חיים בהם. אז מה עושים עם כל הספרים שעל המדפים?
בואו נניח לרגע את כל העניין הנוסטלגי בצד. נתעלם לרגע מהעובדה שספרים בבית זה כיף כי ספרים זה תרבות, וספרים זה שפה, וספרים זה מקום לחזור אליו כשמתגעגעים לדמויות אהובות, וספרים זה מילים ומשפטים שנצרבו בלב. נתכחש לעוד רגע לעובדה שיש ספרים שיכולים להיות קרובים אליך עד כדי כך - כמו עוד אבר מהגוף, שנדמה לך שאם תוותר על קיומם הגשמי, משהו ממך יאבד לתמיד. בואו נדבר תכלס. על העניין של המקום. הכותרים האלה, האהובים האלה, תופסים, לעזאזל, כל כך הרבה מקום.
על פי יובל נוח-הררי ונבואותיו העתידיות, לא נצטרך יותר מדי רכוש בעתיד גם ככה. מחשבים קטנים יפעילו עבורנו את הכל. הם יבצעו תיקונים בפנים גופנו, כדי שנחייה לעד ונוכל להשתיל במוחנו תוך שניות ספרות מופת שלמה. אבל האם בעתיד הספרים שלנו באמת יפרדו ממדפי ביתינו, ויהפכו להיות מיצג מיושן במוזיאון?
מבצעי 4 במאה שרק בשנה האחרונה נגמלנו מהם, לצד תרבות הצריכה שאנו חיים בה, גורמים לכולנו לצבור ולצבור עד שהצבירה הזאת שוטפת אותנו ואת כרטיסי האשראי שלנו ונראית די הגיונית. ואז מגיע, כאמור, הרגע ההוא שאנחנו מחליטים: עושים סדר. מוסרים קצת ספרים מהבית. אז על מי נוותר ומי יזוז מהמדף? פוקנר נגד דון קיחוטה? אתגר קרת נגד שולמית הראבן? קלאסיקה אל מול ביכורים? ספר מופתי שאי אפשר בלעדיו אבל כזה שלא קראנו מאז התיכון, אל מול ספר חדש שהבטחנו לעצמנו שנשמור? והאם באמת בימים העמוסים של כולנו, יש לנו בכלל זמן לקרוא את הספרים שהבטחנו לעצמנו שנשוב אליהם? ואם כל כך חשוב לנו לשוב אליהם - האם הם חייבים להיות שלנו? למה אי אפשר לשאול אותם מהספרייה כמו שנהגנו לעשות בהיסטוריה הלא כל כך רחוקה?
חלק מאיתנו, אוהבי הספרים, פשוט מכורים אל המצבור. הרי תמיד כדאי שיהיה בבית עותק מספר, כשחבר טוב יבקש משהו לקרוא לפני הנסיעה, כשנרצה להיזכר בציטוט אהוב, כשנמצא את עצמנו חסרי מעש באיזו שבת פנויה. אז האם הפתרון הוא כמו בגדים בארון, כשקונים חדש יש להיפרד מן הישן? אבל בעצם, ספרים הם גם אוסף, לא? אז איך פשוט לוותר על אוסף של חיים שלמים? ואיך בכלל משחררים את ההתמכרות לריח נייר של ספר חדש. או של משומש? המילה המודפסת. הכריכות הקשות והרכות. יש הרבה אנשים (כמונו) שעבורם כל החושים מתעוררים אל מול ספר. ממש ברמה של תשוקה.
"המחירים האמירו בקצב של חמישים עד מאה אחוז ליום. אך למעשה, משמעות הדבר היתה פונט קמח, פוד קמח, קמצוץ קמח. קרה לא פעם שבמקום כסף אמנם לקחנו תמורת הספרים קמח, סבון, חמאה או סוכר", כך כותב מיכאל אוסורגין בסיפור "חנות הספרים של הסופרים" (תרגם: מרט וינטראוב, הוצאת "זיקית") "בכך שדבקנו בספרים קיימנו מפעל מוצנע, אך חשוב. שמרנו על הספרים, מיינו אותם וחילקנו אותם מחדש, סייענו לאנשים להיפטר מאוספי הספרים שלהם - ובכך הצלנו אותם מרעב". הסיפור של אוסורגין מייצג תקופה ברוסיה הסובייטית שבה היה ניתן לקנות יצירות מופת בסתר בלבד, ועל ימים שבהם ספרים גשמיים, לא דיגיטליים, הצילו חיים שלמים.
אבל בשבילנו, מה בכלל חשיבותו של הספר המודפס? מציל חיים? השלמה לעוד אחד במבצע? סתם קישוט על המדף שמסודר על פי צבעים, שמות המחברים או על פי סדר האל"ף בי"ת? ואולי הגיע הזמן להתפתח בחיים ולעבור לדיגיטלי? שרון אלמוג, עורכת ראשית ושותפה במיזם "בוקסילה" לספרות דיגיטלית, מסבירה: "עד לפני כעשור החזקתי על המדפים שלי אלפי ספרים. בשנים האחרונות האוסף הצטמצם למאות בלבד והוא מוסיף להצטמצם, מאחר שאני מחלקת את הספרים הללו בכיף וממש לא דואגת שהם יחזרו אליי, אני מעדיפה שהם יעברו הלאה וישמחו אדם נוסף בעולם, בטח ובטח אם מדובר בספרים שיש להם מהדורה דיגיטלית".
מדוע הקריאה הדיגיטלית לא תופסת כל כך בישראל? האם הבעיה היא שיווקית? הרי כולם פה מכורים לסמארטפונים.
בניגוד למה שחושבים - הספרות הדיגיטלית עדיין בחיתוליה ברוב העולם. למעט בארה"ב ובאנגליה, בשאר העולם המערבי שוק הספרים הדיגיטליים עומד על אחוזים בודדים מסך השוק. השיווק הוא צד אחד, המגוון הוא צד נוסף, וגם, לפחות בישראל, קיים היעדר תמיכה מהוצאות הספרים עבור ספרים בפורמט דיגיטלי, וזה שמתבטא גם בשיווק. אגב, בניגוד לדימוי של ישראל בתור מעצמה טכנולוגית - זה שלכולם יש סמארטפון לא מעיד על הרצון של כולם לאמץ את כל האפשרויות הגלומות במכשירים".
על איזה ספר בעותק גשמי לא היית מוותרת בחיים?
"'תמול שלשום'. גם כי לצערי אין את העגנונים בדיגיטלי, וחבל שכך - וגם כי העותק שלי מלא סימונים והערות ואני מרגישה אליו קשר מיוחד. אבל בכיף הייתי בוגדת בשניה בעותק המודפס לטובת מהדורה דיגיטלית טובה, שאפשר לחפש בה ולהכניס הערות וכל שאר היתרונות המופלאים של הדיגיטלי".
לעומת שרון אלמוג, רון דהן מייסד הוצאת "אינדיבוק" אומר שהוא ממש לא אדם נוסטלגי, ולא נקשר לחפצים או למוצרים, וגם לא לעותקים גשמיים של שום ספר. "הייתי מוותר על כל ספר בלי בעיה. נכון להיום, אני מעדיף לקרוא כמעט כל ספר בפורמט דיגיטלי. זה נוח והרבה יותר טוב לסביבה, יותר זול והולך אתי לכל מקום. אני קורא בסמארטפון ובקינדל, ומשתדל לקרוא כמה שיותר. אין לי ספק שבעוד חמישים שנה אנשים לא יחזיקו כל כך הרבה ספרים בבית. אבל חשוב לי להדגיש שאני לא רואה מצב שבו הדפוס ייעלם לגמרי. לדעתי הוא יחיה היטב לצד הדיגיטלי, כמו שדיסקים ותקליטים חיים היטב לצד הדיגיטציה שעברה על עולם המוזיקה".
אז למה הקריאה הדיגיטלית לא תופסת?
"אולי כי הישראלים, למרות שהם רוצים לחשוב אחרת, נורא שמרניים ופוחדים משינויים. הם נאחזים במוכר, במנחם, ב'ריח הנייר', לעתים עד כדי פיתוח אידאולוגיה שלמה סביב העניין. הבעיה בעיני היא שיווקית. ככל שיזרום יותר כסף לתחום כך נראה יותר אנשים עוברים לקריאה דיגיטלית, עד שזה ייראה כל כך טבעי שלא נבין מה היתה פשר ההתנגדות בתחילת הדרך".
אז מה באמת יקרה עם הספרים המודפסים בעוד חמישים שנה? "אין לי מושג מה יהיה בעוד חמישים שנה", אומרת שרי גוטמן, מו"לית ועורכת ראשית של הוצאת "אחוזת בית", אבל יש לי תחושה שבני הדור שלי יתקשו להיפרד סופית ובאופן מוחלט מהעותקים הפיזיים".
כמה ספרים יש לך בבית?
"רק במקרה אני יודעת כמה ספרים יש לי בבית: אנחנו עוברים דירה, ולשם סידור הדירה הבאה ספרתי. יש לי בערך 3,500. מכיוון שאני בת לדור שכל זיכרונותיו הספרותיים כרוכים בעותקים גשמיים, יש רבים (מדי) כאלה. קשה למיין אותם ולהיפרד מהם. כיום אני מעדיפה לקרוא כל ספר במחשב. העומס של הספרים הפיזיים מעיק עליי, והידיעה שבתיק שלי יש מחשב ובו כל מה שאני רוצה - טובה לי מאוד.
"אני מורידה הרבה מאוד ספרים, וקוראת את כל כתבי היד שאני מקבלת אך ורק במחשב, כך שהמעבר שלי לדיגיטלי בראשיתו התנהל ממניעים מקצועיים. בכך אני מרגישה שקירבתי את הספרייה שלי לעצמי. היא איתי ולרשותי כל הזמן. ספרים הם קפסולות פיזיות שמחזיקות תוכן, והתוכן הוא החשוב. ולכן, ספרייה דיגיטלית נותנת לי תחושה של ניקיון ואינטימיות רבה יותר עם תוכן הספרים. אלו היתרונות של הקריאה הדיגיטלית".
ומה הם החסרונות?
"אובדן ההזדמנות להיתקל במקרה בספרים שלאו דווקא מחפשים. בעידן הספרים הפיזיים קורה לא פעם שתוך כדי שיטוט בבית, נתקלים בספר שפתאום מנכיח את עצמו בתודעה, ומושך לקריאה. אלה רגעים נהדרים, והם ילכו לאיבוד. את 'שלום לך, עצבות', למשל, החלטתי לתרגם ולהוציא לאור שוב בדיוק בזכות רגע כזה: העיניים שלי נתקלו בספר בתרגומו הישן, שנמעך בספרייה שלי בין שני ספרים אחרים (כי הוא קטן ממדים). הוצאתי אותו, קראתי בו שוב, והחלטתי עוד באותו לילה לתרגם אותו מחדש. גם הצצה מקרית בספרים של אחרים - ברכבת התחתית בניו יורק, למשל - לא אפשרית עוד, וזה חבל. דבר נוסף שהולך לאיבוד הוא העטיפות".
לעומת גוטמן, בן מסנז'ניק, ממייסדי מיזם הספרים הדיגיטלים GetBooks מחזיק בבית שלו רק 180 ספרים. "בעבר היו לי הרבה יותר, אך לא הייתי מסוגל להיפרד מהם והם תפסו מקום בבית. זאת הסיבה שיזמנו את מבצע 'מיחזור הספרים' במהלך שבוע הספר יחד עם עמותות סיפור חוזר וספרי מפתח. אנשים הביאו ארגזים מלאי ספרים שנתרמו וקיבלו בתמורה ספרים דיגיטליים במתנה מ- GetBooks, וההיענות לפרויקט היתה עצומה".
ומה צופן לנו העתיד?
"ברור שהספרייה הביתית שלנו תשתנה בשנים הקרובות. אני חושב שהתהליך יהיה דומה למה שקרה בעולם המוזיקה, עם התאמות מסוימות. בוודאי שכבר לא יהיה צורך להחזיק את כל הספרייה על המדף. אך עדיין, אני חושב שהספרים בבית ימשיכו להגדיר אותנו, את מי שאנחנו, בדיוק כמו אלבומי האמנים הנבחרים שמונחים במקום של כבוד בחדר".
"לפני שמיזם GetBooks הוקם, חקרנו ומצאנו שלמרות ש-74 אחוז מהקוראים מודעים לאפשרויות רכישה וקריאת ספרים דיגיטליים בעברית, 85 אחוז מקהל הקוראים מעולם לא התנסו בחוויית הקריאה בדיגיטל, שנתפשת כלא נוחה, לא זמינה ובעיקר דלת מגוון, כך שהקוראים הישראלים צודקים.
"אך לאחרונה חלו התפתחויות חשובות בתחום הקריאה הדיגיטלית בעברית מבחינה טכנולוגית. אם בעבר הצרכן היה צריך להתאים את עצמו לדרישות טכנולוגיות שונות כדי לקרוא ספרים דיגיטליים - לדוגמה, קניית מכשירים נוספים ויקרים - היום הטכנולוגיה התאימה את עצמה לצרכן, והוא יכול לקרוא ספרים דיגיטלים ללא שום תנאים מיוחדים, כך שיש למה לצפות".
בהמשך למסז'ניק, גיא בן-נון, מנהל אתר "עברית" לקריאה דיגיטלית, אומר כי הקריאה הדיגיטלית בארץ אכן תופסת תאוצה מיום ליום. "קצב אימוץ הספר הדיגיטלי איטי יותר מבארצות הברית, בעיקר מכיוון שעד לא מזמן הציבור רכש ספרים 'על משקל' והערך הכספי שברכישת ספר לא היווה חסם. אך האופן שבו אנו צורכים ספרים ישתנה במרוצת השנים ואני מניח שמדף הספרים יצטמצם".
מה הם יתרונות הקריאה הדיגיטלית?
"מדובר על קריאה ללא עזרי תאורה חיצוניים: כל הספרים נמצאים בכף ידי,
אני יכול לסמן בספר קטעים שאני אוהב, לשתף אותם, להגדיל את הפונט, ועוד".
איתמר לוי, אספן ספרים, מצאן של ספרים נדירים, וכן בעל חנות הספרים של איתמר, הקדיש את חייו לאספנות ספרים מודפסים. לעומת המרואיינים האחרים בכתבה, הוא דווקא דבק בספר המודפס. "אני לא קורא ספרים דיגטליים בכלל. לפעמים אני משתמש בספרים סרוקים באינטרנט או בפרויקט בן יהודה כדי למצוא מידע או קטע שאני מחפש, כשהספר לא נמצא תחת ידי. כיוון שאני בעל חנות ספרים ואספן בעצמי, הספרים מתערבבים אצלי זה בזה. יש לי אלפים רבים, ובעיקר אני שומר ספרי ילדות שלי ששמי כתוב עליהם מאז. את שאר הספרים אין לי בעיה להעביר למי שרוצה. אני תמיד יכול למצוא לי עותק אחר".
ולא מפריע לך שהספרים תופסים אצלך כל כך הרבה מקום?
"אני מחזיק הרבה ספרים משום שאני נהנה מהם, אני מעיין בהם שוב ושוב. אני לא מבין את ההתייחסות של המקום שהם תופסים או את התלונות על האבק. כשאתה נהנה ממשהו זה בכלל לא משהו שמפריע לך. לדעתי הספרים קיימים מאות שנים, ויחזיקו מעמד עוד מאות שנים. הספרים הדיגיטליים ייעלמו בדיוק כמו שטייפ קסטות נעלם. את מקומם תתפוס המצאה חדשה שתחזיק מעמד כמה שנים ותיעלם גם היא. הרי הקריאה הדיגיטלית לא תופסת כי היא קרה ומנוכרת, ואין בה את החמימות והריח והגעגוע שיש בספר".
