דרך חדשה: הרנסנס של פסטיבל ישראל
סוף סוף, אחרי שנים של דעיכה, שב פסטיבל ישראל להיות זירה אמנותית מעוררת השראה. גם הקהל לא נשאר אדיש למופעים החדשניים ומילא את האולמות, בין השאר בפנים צעירות. אם מה שראינו החודש בבירה הוא סימן לבאות, יש סיכוי לא רע שהפסטיבל ישוב להיות אירוע התרבות המוביל במדינה
פסטיבל, בהגדרה, צריך לטלטל, להביע מבעים וצורות חדשות. פסטיבל לא אמור להיות במה למוצרי מיינסטרים שכל מפיק פרטי יכול להביא, ואף מביא, ארצה. תפקיד פסטיבל הוא להביא את "המסוכן", את "הלא מובן" ולפעמים ללכת על הקצה. ובאמת, לפני שנים, הפסטיבל היה כזה. אני זוכר מימי עלומי את הפסטיבלים של שנות ה-70 וה-80. זה היה מלהיב, כי נחשפנו אז לראשונה למופעים שכדוגמתם לא ראינו אף פעם. אך עברו מאז עשרים ושלושים שנים, ובינתיים צמחה ופרחה בישראל תרבות פסטיבלים ערנית - מוזיקה למגוונה העצום, מחול לסוגיו.
ולרקע הפסטיבלים הקטנים הללו, חלקם מזהירים ממש, הלך פסטיבל ישראל ודעך, והיה לתפל ומשמים. מנהליו לא השכילו להתמודד עם השינוי בנוף הפסטיבלים בארץ, בספק אם הבינו אותו כלל. ועוד נוף הלך והשתנה - נוף העיר ירושלים. פסטיבל ישראל בהגדרה מתרחש רק בבירה, אך הדמוגרפיה של העיר בהווה השתנתה והיא מסוגלת פחות ופחות לספק קהל לפסטיבל גדול כל כך, בוודאי שלא קהל צעיר. ואשר לשוחרי התרבות התל אביבים, אלה לא ששים לנסוע לבירה המוזרה, בטח לא כשאינה מציעה אטרקציות מסעירות במיוחד. קיצורו של דבר - הפסטיבל הלך ודעך.
זו היתה תמונת המצב שעימה נאלץ להתמודד הצוות החדש שקיבל על עצמו השנה לנהל את פסטיבל ישראל, בראשו אייל שר, מנכ"ל הפסטיבל ובצידו איציק ג'ולי המנהל האמנותי. הם נדרשו לבחון מחדש את ההצדקה לקיומו של הפסטיבל הזה, ואת הרלבנטיות שלו בעידן של שפע מופעי תרבות מקוריים ומיובאים, ושפע פסטיבלים קטנים ואיכותיים.
למרבה השמחה, דומה שהם הצליחו לגבש זהות פסטיבלית רלבנטית וייחודית: כשבעים מופעים, רבים מהם חדשניים וחד-פעמיים. 50 מהמופעים הובאו מחו"ל, מופעים ששום מפיק פרטי לא היה מביא ארצה, כך שאלמלא הפסטיבל, לא היינו נחשפים אליהם אי פעם. ואשר למופעים הישראלים, כולם בכורות שנחשפו בפסטיבל לראשונה, ויותר ממחציתם הפקות מקוריות שנעשו במיוחד עבורו.
כך הן למשל "הילולה לאם", אופרת רוק אוריינטלית על בסיס מעין פואמת אשכבה של חביבה פדיה; "מה שלום החיה?", מופע מקורי במיוחד של אייל וייזר שמביא שלוש ביוגרפיות בדיוניות באמצעות מחול, וידיאו ופרפורמנס; ו"בדד", מופע בהשראת שירי זוהר ארגוב.
מקצת המופעים שראינו השנה בפסטיבל מייצגים את המגמות העדכניות ביותר בשיח האמנותי בעולם. כאלו הם לדוגמא "עורות נחש", מופע מדהים של הכוריאוגרף והרקדן הקנדי בנואה לה-שמבר, שפיתח בו שפת מחול אלטרנטיבית; "החלקיקים האלמנטאריים", עיבוד חדשני לספרו הנועז של מישל וולבק שהינו מופע תיאטרלי גדוש בדימויים טלוויזיוניים ו"שחור על לבן", הקונצרט התיאטרלי של אנסמבל מודרן הגרמני שהינו רקוויאם עכשווי שמערב מוזיקה קלאסית עם אלקטרונית, ג'ז ומוזיקה שחורה, קטעי ליטורגיקה ואפילו חזנות.
המופעים האלה, ואלה דוגמאות בלבד לאו דווקא מהחשובות בפסטיבל, מציגים שפת במה עכשווית מאוד, לעיתים מאתגרת לצפייה. המאפיין הבולט בחלקן הוא טשטוש הז'אנרים והתמוססות הגבולות שביניהם. היוצרים בודקים מחדש את המדיום שבתוכו הם פועלים, נוקטים בכל אמצעי שמשרת את מטרת העל שלהם, ובתוך כך משנים את "חוקי היסוד" של המדיה המסורתית. המוזיקה הופכת לדרמה (ובמקרה של "שחור על לבן" אתה "רואה" אותה), הפרפורמר הוא פסל, הוידיאו הוא שחקן בתיאטרון, התאורה מקבלת תפקיד מרכזי.
דוגמא ברורה לרב-תחומיות הזו התקיימה ב"פולחן האביב", במקור מוזיקה לבלט של איגור סטרווינסקי. אך בגרסת הקולקטיב הגרמני She She Pop זהו מופע תיאטרלי שמתקיים בו דיאלוג בין שחקנים על הבמה (דור הבנים) לבין אימהותיהם המופיעות על ארבעה מסכי וידיאו גדולים. במקביל, המוזיקה המוכרת מפורקת ונבנית מחדש.
המופעים הללו, בין אם הצופים "אהבו" אותם או לא, הם חוויה שממשיכה להדהד. תחושה של מגע עם ניסיון עמוק, לעיתים קיצוני, להתמודד עם שאלה או תחושה, או רעיון או "אמת". לא בהכרח כאלה שניתנים בכלל לניסוח. וכך קיבלנו בפסטיבל הזה מעבדה אמנותית שמבקשת לאתגר את הנורמות של אמנויות הבמה. בדיוק עבור חומרים כאלה יש פסטיבלים.
בצד מופעי חוד החנית העכשוויים הללו, הציב הפסטיבל קלאסיקות מודרניות, שגם אם נוצרו בראשית שנות האלפיים, הן עדיין עדכניות ורלבנטיות: מופע מחול של הכוריאוגרפית טרישה בראון, מגדולת כוהני המחול הפוסט-מודרני, ו"יוליוס קיסר" - גרסתו האוונגארדית ומעוררת המחלוקת של הבמאי האיטלקי רומיאו קסטלוצ'י, מהיצירתיים והחדשניים ביותר בזירת התיאטרון הבינלאומי. בשני המקרים מדובר בקלאסיקה בת ימינו.
מופעי חוץ, פתוחים לקהל הרחב, היו תמיד אחד הצדדים החזקים של פסטיבל ישראל. גם השנה היו כמה כאלה, בהם שיח פילוסופים על אהבה ורצף מופעים מוזיקליים לאורך פארק המסילה. אך דומה כי הפרויקט המעניין ביותר היה מיזם משותף של הפסטיבל ועמותת מוסללה.
מתחת לגשר גדול בדרום ירושלים, על ציר הרכבת הישנה ובסמוך לשכונות הקטמונים, פת ובית צפאפא, הוקם מתחם פעילות ויצירה. המקום עוצב בהשראת מתחמי בסטות האבטיחים שכל ירושלמי ותיק הכיר. ערב ערב התרחשה במתחם פעילות שבבסיסה התפיסה שאמנות אמורה להיות מהלך אורגני של יוצרים ושל קהילה מקומית - הקהל כצופה ומשתתף. בין השאר ראינו כאן ג'אם סשן עם ההרכב הישראלי-פלסטיני ווסט אל טאריק, ערב הקראת שירים של משוררי "אינדי" רובם בעלי אג'נדה חברתית ועדתית; מופע קסמים, הצגה של תלמידי בתי ספר תיכון - ערבי ויהודי וקבלת שבת המונית כשהקהל מביא כלי מוזיקה מהבית לג'אם משותף. מהלך אמנותי-קהילתי מרתק ומעורר השראה.
בעיית מיקומו של הפסטיבל, בירושלים, מצמצמת לכאורה מראש את קהל היעד. שנים הפסטיבל נחשב ל"פסטיבל של הבורגנות הירושלמית השבעה". קהל מבוסס, אשכנזי, שנחשף לפסטיבל בימי עלומיו, אך הלך והתבגר והזדקן. הקהל הזה נשאר נאמן לפסטיבל בין השאר בזכות מופעי עוגן בתחום המוזיקה הקלאסית למשל, ביניהם המרתונים המודרכים של גיל שוחט וקונצרטים א-קפלה של להקות עילית מאירופה. אבל דור הצעירים לא בא. בין אם מחמת חוסר עניין או עלות הכרטיסים.
האתגר השנה היה אם כן כפול: להביא קהל מחוץ לירושלים, ולהביא קהל צעיר. בשני היעדים נרשם הישג לא מבוטל: מתוך 35,000 האנשים שנכחו השנה באירועי הפסטיבל, כ-60% הגיעו מחוץ לירושלים, ו-2,000 מתוכם הם צעירים, בעיקר סטודנטים ותלמידים מתחומי האמנות השונים. הקהל הצעיר הזה, שעוסק באמנות וצורך אמנות, הוא חשוב. אם הפסטיבל ישכיל לטפח אותו ולהרחיבו, הוא יצמיח בשנים הבאות מעגלי צופים נוספים.
הדרך להביא אותם היה ליזום עבורם פעולות העשרה וכמובן לסבסד עבורם את מחיר הכרטיסים. זה בדיוק מה שנעשה השנה: ניתנו הנחות של עד 50% לסטודנטים וצעירים (והנחות גדולות עוד יותר במכירות מרוכזות לקבוצות תלמידים) ואורגנו כיתות אמן, סדנאות ובמפגשי העשרה עם האמנים הבינלאומיים שהגיעו לפסטיבל. כך למשל אנסמבל טרישה בראון קיים כיתות אמן ב'מחול שלם' ובאקדמיה בירושלים, רומיאו קסטלוצ'י נפגש עם במאים ותלמידי משחק ואנסמבל She She Pop עם 'בית הספר לתיאטרון חזותי'.
בשורה התחתונה, פסטיבל ישראל שהסתיים אמש היה מהלך תרבותי ואמנותי משלהב, והופגן בו מרץ אמנותי וניהול יזמי. אך הבנייה של קונספט אמנותי וגיבוש קהל צופים צעיר וחדש - אלה אינם מהלך של זבנג וגמרנו. את הפסטיבל השנה צריך לראות כשלב בתהליך מתגלגל. מובטחני כי אם היזמות שהופגנה השנה תתמיד, נחזה בגרסה תרבותית של "להחזיר עטרה ליושנה".
