המומלץ והמאולץ: מה קורה בפסטיבל י-ם?
המאסטר האוסטרי אולריך זיידל מגיע כאורח ומביא איתו סרטים מצמררים. דרמות קטנות משבדיה, נורבגיה ואיסלנד שמהם מנשבת רוח צוננת ומרעננת. סוריאליזם תוצרת יוון - מופרך יותר אפילו מהמציאות במדינה. וגם, כמה אזהרות צפייה. מה מומלץ ומה מופלץ בפסטיבל הקולנוע ירושלים ה-32
תוכנית הסרטים הבינלאומית של פסטיבל הקולנוע ירושלים - כמו גם זו של מקבילו החיפאי שיתקיים אי שם בסתיו - מבוססת ברובה על ההיצע שמציגים פסטיבלי הקולנוע הגדולים והמשמעותיים בברלין ובקאן, הנערכים בחצי הראשון של השנה. יש פה תחרות גדולה על הסרטים המובילים והמדוברים ביותר שמוקרנים בזירות בינלאומיות - לעתים פלצניות - אלו, ופחות על זיהוי ואיתור הברקות קטנות מתחת לפני השטח. ובכן, פסטיבל ירושלים ה-32 שיפתח הערב (ה') יארח גם השנה סרטים בולטים שהתחרו על דקל הזהב בקאן, או על דב הזהב בברלין. אבל בין כל אלה המדוברים, אפשר למצוא גם הפתעות.
יש הרבה ממה לבחור. פסטיבל ירושלים
אחרי שתי הקרנות מוקדמות של "אל תוך הפחד" - סרטם הדוקומנטרי של הרץ פרנק ומריה קרבצ'נקו, המתחרה דווקא בתחרות התיעודית הישראלית - יפתח הפסטיבל באופן רשמי בהקרנת "אמא שלי" של ננו מורטי בבריכת הסולטן, בנוכחות השחקן האמריקני ג'ון טורטורו המשתתף בו. הדרמה האוטוביוגרפית של הבמאי האיטלקי היא בין ארבעת הסרטים (מתוך 19) שהתחרו על דקל הזהב וייחשפו לראשונה לקהל הישראלי בירושלים. זוכה הגרנד פרי בקאן "הבן של שאול" של לאסלו נמש ההונגרי, שהיה אמור להיות מוקרן גם הוא, נמשך ברגע האחרון. את רוב האחרים נראה בוודאי בחיפה בהמשך.
בין שלל הסרטים שלוקטו מהתוכניות השונות של קאן וברלין, אפשר למצוא לא מעט נפיחות קולנועיות, אך גם כמה פנינים מלבבות. כאלה הם שני סרטים אוסטרים שיוצגו במהלך הפסטיבל: באחד, "לילה טוב, אמא" צמד אחים-תאומים חושדים שהאישה שזה עתה שבה הביתה מבית החולים, פניה חבושים בעקבות ניתוח שעברה, אינה מי שהיא טוענת שהיא, כלומר אמם. האחר "במרתפים" מתעד מה עושים מושאיו במרתפים אשר בבתיהם, ולא, כליאת ילדים איננה חלק מזה.
אכן, הדימוי הקולנועי של האומה האוסטרית כסוטה ומנוונת מקבל משנה תוקף בשני הסרטים. "לילה טוב, אמא", הופק על ידי אחד מבכירי היוצרים כיום בתעשיית הסרטים האוסטרית, אולריך זיידל (טרילוגיית "גן עדן"). את "במרתפים", הוא גם ביים. זיידל (שביטל אשתקד את בואו עקב מבצע "צוק איתן") נמנה השנה עם אורחי הפסטיבל, וסרט תיעודי על תהליכי היצירה שלו, "במאי בעבודה", ילווה כיתת אמן שיעביר.
"לילה טוב, אמא" מתחיל כאמור כאגדת ילדים מבעיתה, ואכן לילדים התמימים יש יותר מאשר סיבה אחת לדאגה מפני זו שמסתתרת מתחת לתחבושות. ראשית, יחסה הבוטה, המפלצתי אפילו, כלפיהם. שנית, היא לא מזהה את עצמה במשחק "מי-הוא-האיש" שהם משחקים. ושלישית, צבע עיניה השתנה. ומדוע היא מתעקשת לדבר עם האח האחד ומתעלמת מנוכחותו של האחר? כאשר תפנית עלילתית מביאה לשינוי ביחסי המאיים-מאוים בסרט, מוצא עצמו גם הצופה תוהה מי, אם בכלל, הוא הפסיכופט כאן.
הטריילר של "לילה טוב, אמא"
צמד היוצרים ורוניקה פרנץ וסוורין פיאלה מצליח ליצור אווירה קריפית באמת, והסרט שמתרחש ברובו בבית מבודד ואלגנטי, שתמונת ענק של דמות מטושטשת התלויה בו מבטאת את התמה של הסרט. לא מעט סרטים אוסטרים (ע"ע "משחקי שעשוע" של מיכאל האנקה) הופכים את בית המשפחה הפסטורלי לשדה קרב סאדו-מזוכיסטי ו"לילה טוב, אמא", שאמנם מספק בסופו הסבר פסיכולוגיסטי חפוז לסיוט שבמרכזו, הוא ללא ספק אחד הפרוורטיים שבהם.
סטייה היא גם שם המשחק בסרטו התיעודי של זיידל, "במרתפים". מי שנרתעים מהמבט האכזרי והמרוחק ששולח הבמאי הפרובוקטיבי הזה באובייקטים האנושיים שלו (במיוחד בסרטיו הדוקומנטריים) - יתקשו לשאת את הסרט, שירידתו אל מעמקי הבתים הפרטיים היא גם בבחינת מטאפורה לחקר המודחק החברתי.
הטריילר של "במרתפים"
אוסף הדמויות שמונצחות בשוטים סטטיים קרים, שהם אחד מסימני ההיכר הסגנוניים של זיידל, כולל זמר אופרה חובב המנהל מטווח תת-קרקעי, אישה השומרת אוסף של תינוקות צעצוע בעלי מראה ריאליסטי להחריד, נגן כלי נשיפה בעל חיבה לממורביליה נאצית, ומה שגורם לתהות על אמיתותו התיעודית של הסרט - עבד מין נרצע המשרת בנאמנות את רעייתו השולטת.
נטייתו של זיידל להגדיר בסרטיו מחדש את גבולות הקולנוע התיעודי, ולאתגר מבחינה אתית ואסתטית את מבטו החקרני-מציצני של הצופה, מוסיפה להתפתח בעבודתו הנוכחית, שכמו תמיד יהיו מי שיזהו בה שנאת אדם תהומית, ואחרים ימצאו דווקא חמלה ואנושיות.
"אני לא מביים מסר מוסרי. אני מביים את הסיפור הזה והאנשים האלה והסיפור הזה, ואם אני עושה את זה טוב מספיק המסר המוסרי יעבור". כך מכריז הבמאי האמריקאי הגדול, סידני לומט, בתחילת הסרט הדוקומנטרי המעולה על אודותיו, "מאת סידני לומט", שהוקרן השנה במסגרת קאן קלאסיקס ויוצג בפסטיבל במסגרת המוקדשת לסרטים תיעודיים שעניינם קולנוע. כבר מסרט הקולנוע הראשון שלו, "12 המושבעים" (1957), ועוד קודם בעבודותיו הטלוויזיוניות, גילה לומט, בנו של אחד מכוכבי התיאטרון היידי בניו-יורק ומי שהחל את דרכו כילד-שחקן, נטייה לעסוק בסוגיות מוסריות.
בסרט, שביימה ננסי בוירסקי ומבוסס על ראיון עם הבמאי שצולם ב-2008 (על ידי דניאל אנקר שנפטר בטרם עלה בידו להשלים את הסרט), מדבר לומט בגילוי לב על הקריירה הקולנועית שלו - שכוללת כמה מאבני הדרך של הקולנוע האמריקאי המודרני כ"סרפיקו", "אחר צהריים של פורענות" ו"רשת שידור" - ומספקת אגב כך רפלקסיה עצמית מרתקת על יצירתו. חוויה מזעזעת שנחקקה בזיכרונו מתקופת מלחמת העולם השנייה, עת שהה בכלכותה שבהודו, ותחושות האשם שרודפות אותו מאז, מהווה בדיעבד בסיס לפענוח הפילמוגרפיה העשירה שלו.
טבע ורצח עם
"כפתור הפנינה", סרט תיעודי ראוי נוסף, הוא יצירתו החדשה של אחד מחשובי הדוקומנטריסטים בעולם, פטריסיו גוזמן הצ'יליאני ("הקרב על צ'ילה"). הסרט נפתח בטיפת מים הלכודה בגביש בן 3,000 שנה, ונהפך בהדרגה לעבודה מסאית יפהפייה המהרהרת על ההיסטוריה הצ'יליאנית ועל הקוסמוס. במיוחד הוא מתמקד בחבל פטגוניה הבראשיתי, בעברו ובשרידי ילידיו, ובאמצעותם על הקשר המוזר שמתקיים במולדתו בין מים, רצח עם והדיכוי הפוליטי של תקופת פינושה.
הטריילר של "כפתור הפנינה"
הסרט, שזיכה את יוצרו בפרס התסריט בפסטיבל ברלין האחרון, מספק בראש ובראשונה חוויה ויזואלית של נופי ההוד של פטגוניה, אך מהווה גם מופת של הגיג דוקומנטרי פיוטי. גוזמן מצטרף לבמאי פאבלו לראין כמובילי גל הקולנוע הצ'יליאני ששטף את פסטיבל ברלין השנה ומגיע גם לירושלים.
"המועדון" - סרטו החדש של לראין, יוצר הדרמה הפוליטית "לא" שזכה להצלחה בישראל, חושף הפעם צד אפל של הכנסיה המקומית. הקתולית, הטהרנית. כמו החונטה הצבאית בזמנו, גם פה יש משטר של כפייה וכליאה, סודות שיוצאים לאור ונמחקים באכזריות. והכל קורה במיקרו-קוסמוס דחוס של בית משכנם של קבוצת כמרים על חוף הים. הסרט שזכה בפרס צוות השופטים בברלינלה הוא מותחן לא פשוט עם הרבה רגעים קודרים.
הטריילר של "המועדון"
רגעים קודרים למכביר יש גם בסרטו האניגמטי של הבמאי הרוסי אלכסיי גרמן הבן "תחת עננים חשמליים", שמבקש לתאר את עתידה של האומה הרוסית, הדועכת אל תוך קהילה תעשייתית גוועת שאיבדה את נשמתה. זה אמור לקרות ממש עוד מעט ב-2017, כך מתוארכת העלילה של הסרט, אם אפשר לראות כאן אחת כזו. גרמן הבן מנסה ליצור בהשראת אביו המנוח תצריף של סיטואציות אקטואליות המולחמות באופן פיוטי עגמומי באמצעות המצלמה של סרגיי מיכלצ'וק ויבגני פריבין שזכו על כך בפרס הצילום.
מתוך "תחת עננים חשמליים"
את פרס הצילום חלק עם צמד הרוסים גם הנורבגי סטורלה ברנדת גובלן על פועלו בסרט "ויקטוריה" של סבסטיאן שיפר הגרמני המצולם בטייק אחד מתמשך אותו ממרכזת הגיבורה - תיירת ספרדיה בברלין, החוברת לקבוצה של מקומיים מפוקפקים ללילה של מוזיקה אלקטרונית, סמים ופשעים. מלבד ההישג של הצלם, קשה להגיד שיש פה עלילה מפותחת מדי, אבל חובבי ברלין שביננו בוודאי ישמחו לכתת רגליהם ברחובות העיר בתיווך המצלמה.
הטריילר של "ויקטוריה"
בקיץ הירושלמי אפשר ליהנות מרוח רעננה וצוננת שמגיעה מסקנדינביה. לצד מחווה השמורה לבמאי השבדי האהוב רוי אנדרסון והטרילוגיה שלו - "שירים מקומה ב", "אתם, החיים", "יונה מתיישבת על ענף ומהרהרת בקיום" - יוקרנו שני סרטים קטנים ושובי לב מהאיזור. "לב רחב" של דאגור קארי הוא עוד הברקה קטנה גדולה של תעשיית הקולנוע המתפתחת של איסלנד ובמרכזה גבר מבוגר שלא התבגר. הוא תמים, לא סוציאלי ובתול, אבל מאחורי הבטן העצומה שלו מסתתרת נשמה יפה. מנגד "טבע העולם" של אולה יבר יוצא לריצה בנופי נורבגיה ובנופים הפנימיים של גיבורו המחפש את עצמו בעולם.
מתוך "לב רחב"
בניגוד לאווירה האקזיסטנציאליסטית הצנועה של "טבע העולם", מגיע טרנס מאליק עם "אביר הגביעים" ומתגלה שוב בזיקנתו כקולנוען נפוח, ריקני המנסה למלא עצמו בתוכן פילוסופי - אם כך תקראו למניפסט הניו אייג'י המנוסח בבלבול בווייס-אובר אינסופי. הפעם הוא דורש מכם הצופים לגייס את מיטב היכולות הקוגניטיביות שלכם כדי לחבר פיסות מלל וצילום לכדי תמונה מלאה שאמורה להמחיש את הטלטלות שעוברות על כוכבים הוליוודים מבפנים. כריסטיאן בייל ונטלי פורטמן ורבים וטובים אחרים נמצאים פה כדי לעזור, ללא הועיל.
הטריילר של "אביר הגביעים"
באופן טבעי, הברלינלה המתקיים בפברואר הוא השדה הזמין יותר למארגנים הירושלמים, אבל כאמור אלו הצליחו לשים ידיהם גם על כמה סרטים מפסטיבל קאן שהסתיים רק לפני חודש וחצי ובראשם זוכה פרס השופטים "הלובסטר" של יורגוס לנטימוס. הבמאי היווני הסוריאליסט מנסה את מזלו הפעם בשפה האנגלית בשיתוף הכוכבים ההוליוודים קולין פארל, רייצ'ל ווייז וג'ון סי. ריילי. הוא משתעשע בז'אנר המדע הבדיוני ויוצר עולם אוטופי בו כיף לכולם, לפחות לכאורה, כל עוד הם מאוהבים - לפחות למראית עין. רווקים גורלם להפוך לבעלי חיים - ממש כך, סיטואציות מופרכות מהזן שלנטימוס אוהב.
"המתנקשת" סחף את המבקרים בקאן והקנה להו הסאו הסיין הטייוואני את פרס הבימוי - קשה להבין מדוע. אמנם מדובר במפגן ויזואלי מרשים של תלבושות וכוריאוגרפיית אמנויות לחימה, אבל העלילה עצמה על מתנקשת שחוזרת מהגלות לחסל מושלים מרדניים בסין העתיקה לא ממש מתקדמת לשום מקום. "הרים עשויים לסטות" של ז'אנג'קה ז'יה הסיני מלא גם הוא בפירוטכניקה סינית, ומבקש לשרטט דיוקן של המדינה על פני שלושה תקופות מן העבר, ההווה וגם העתיד בהן מפעם הקפיטליזם ומאיים לטרוף את התמימות של האנשים הפשוטים.
עוד מהריביירה הצרפתית הובאו "איימי" הדוקומנטרי - פסיפס של חומרים מצולמים מחייה של איימי ווינהאוס המנוחה, וגם גרסת האנימציה העדכנית של "הנסיך הקטן". שני סרטים אלו - כמו "אמא שלי" יופצו מסחרית הקיץ, כך שמי שיפספס, יוכל לצפות בהם בבתי הקולנוע. ככל הנראה יעלה בידי מי שבאמת מעוניין בכך במקרה לצפות בבתי הקולנוע גם ב"אהבה" - סרטו הפרובוקטיבי של גספר נואה - אבל לא בפסטיבל. למרות שיועד להקרנת חצות בירושלים, הוא נגרע בשקט בשקט מהתוכנית. על פניו בעיה טכנית, רק במקרה. לכך שמדובר בפורנוגרפיה לכל דבר אין כנראה שום נגיעה לכך.
