"הצופים משליכים עלי את דעותיהם הקדומות"
הבמאי האוסטרי השנוי במחלוקת אולריך זיידל מתארח בפסטיבל ירושלים עם סרטו החדש "במרתפים" העוסק בדברים שבני ארצו עושים מתחת לפני השטח. בדרך הוא חשף פוליטיקאי עם חיבה לנוסטלגיה נאצית, והביא לפיטוריו. "זו אוסטריה. מצאו קורבן, אבל זה לא משנה דבר", הוא אומר בראיון ל-ynet
אל פסטיבל הסרטים בירושלים, המתקיים בימים אלה, הגיע זיידל עם סרטו החדש, "במרתפים", העוסק בדברים שאוסטרים עושים במרתפים שלהם. ולא, מרתפי הזוועות של הפדופילים יוזף פריצל ו-וולפגנג פריקלופיל אינם חלק מזה, לפחות לא בסרט. ישנם כאן, רשימה חלקית בלבד, זמר אופרה חובב (ששמו, למרבה השעשוע, הוא פריץ לאנג) המנהל מטווח תת-קרקעי, חבר בתזמורת כלי נשיפה שהפך את המרתף בביתו למקדש נאצי, אישה השומרת שם בובות דמויות תינוקות ריאליסטיות להפליא, זוג המנהל יחסי סאדו-מאזו, ואישה עירומה בנעלי עקב ורודות הכולאת עצמה בכלוב צר.
הצפייה באנשים האלה ובמרתפים שלהם מעוררת, בראש ובראשונה תהייה על איך בכלל מצא אותם זיידל, והתשובה כמתברר פשוטה מהצפוי. "הצוות שלי ואני מאתרים אותם, ואז אני פונה אליהם בישירוּת ואומר להם מפורשות מה אני רוצה, עד כמה שאני עצמי יודע", הוא אומר בראיון ל-ynet שנערך בליווי מתורגמנית.
"במקרה של עבד המין ואשתו הדומיננטית, הרבה זמן דיברתי עם זוגות שעושים דברים דומים והם לא היו מוכנים להופיע אל מול המצלמה. אני זקוק לנכונות של האנשים שמעניינים אותי, ומהר מאוד קולט אם אפשר לעבוד עם איתם או לא. בכל מקרה, הם לא צופים בחומר המצולם ואין להם השפעה עליו. אני קובע מה אני עושה עם החומר. עשיית סרטים אינה תהליך דמוקרטי".
זיידל החל ליצור סרטים תיעודיים בתחילת שנות ה-90, וכבר בראשית דרכו נמשך אל השוליים החברתיים, אל עולמם של מהגרים, אנשים בודדים, ואל הזעיר-בורגנות האוסטרית שמתגוררת בדירות קטנות ומצועצעות שבולטים בהם צלבים וציורים דתיים.
כך, "אנשים אחרונים" (1994) מתעד גברים אוסטרים הנישאים לנשים אסיאתיות צייתניות אחרי שהנשים האירופאיות אכזבו אותם, "אהבת חיות" (1995) עוסק באנשים בודדים שמערכת היחסים היחידה שלהם היא עם חיות המחמד שהם מחזיקים, "חברים לחיק" (1997) עוקב אחרי מורה למתמטיקה שהוא גם אספן ג'אנק כפייתי המתגורר בדירה מזוהמת עם אמו הישישה וחולם לפגוש את הכוכבת האוסטרית סנטה ברגר, ו"ישו, אתה יודע" (2003) משרטט את דיוקנם של מאמינים אדוקים. הבמאי הנערץ עליו, אגב, הוא גאון הסרט האילם אריך פון שטרוהיים ("תאוות בצע") שאף הוא עסק בדקדנס האירופאי ובשחיתות מוסרית.
העובדה שסרטיו מעלים בצורה ישירה שאלות בדבר המותר והאסור בקולנוע התיעודי - שאלות שבמאים אחרים אף אינם מעיזים להעלות - ומאתגרים את מבטו ומוסריותו של הצופה, הביאה להאשמתו של זיידל במיזנתרופיה, התנשאות, גזענות ושנאת נשים. אוהדיו, לעומת זאת, מציינים את אומץ לבו לעסוק בנושאים פרובוקטיביים ואת החמלה והאנושיות שניכרים מאחורי המבט הקליני והמרוחק שהוא מפנה אל עבר "גיבוריו".
"קודם כל, עלי לומר שהמגמה של התייחסות לסרטיי כסדיסטיים וחסרי רחמים הולכת ופוחתת", הוא משיב בהתייחסות לסוגיה. "אבל הטענות שציינת שאנשים מעלים כלפי סרטי מעידות יותר על האנשים עצמם, ועל הדעות הקדומות שיש להם על האנשים שהם רואים. הם רואים בהם יצורים מסכנים שהבמאי צוחק עליהם, ומפספסים את הנקודה שזה בעצם הם עצמם ששופטים. אני לא שופט את הגיבורים. לי יש קשר עמם. אני מבלה זמן איתם, לומד להכיר אותם, בונה אמון. אכפת לי מהם. זה הצופה שמשליך עלי את הדעות הקדומות שלו כלפי האנשים שהוא רואה ושופט אותם".
הטריילר של "אהבת חיות"
כל מי שיצפה ב"במרתפים" (כמו גם בסרט התיעודי "אולריך זיידל: במאי בעבודה" שמוקרן אף הוא בפסטיבל וישודר בסוף החודש בערוץ 8 בכבלים), יזהה את סגנונו הייחודי של זיידל - האנשים שהוא מתעד מביטים ישירות אל המצלמה, כאילו מבקשים לחדור את מבטו של הצופה, דוממים כמו היו תמונות סטילס, והמבט הזה משתהה כמדומה רגע אחד יותר מדי עד שהצופה מתחיל לתהות, להרהר, לחוש שהמבט הזה מופנה אליו ושופט אותו עצמו.
"כאשר זה מצליח, ישנו מין ערעור של מעמד הצופה כי הוא והדמויות מתבוננים אחד בשני", נדרש זיידל לאפקטיביות הזו של סגנונו. "מתקיים מפגש בין הצופה והדמות, וכתוצאה נוצר איזה אפקט מאגי. ואכן, השוטים האלה ארוכים קצת יותר מדי על מנת ליצור את הנגיעה בין שניהם. אני בהחלט רוצה לגרום לצופה לחשוב וזה אתגר. המטרה שלי היא למשוך את הצופה אל תוך הסרט כדי שיראה גם את עצמו ויהרהר על עצמו באמצעות האנשים שאני מראה".
זיידל, שמוכר לקהל הישראלי בזכות טרילוגיית "גן עדן" העלילתית שלו (שהפרק הראשון שלה, "גן עדן: אהבה", הוצג מסחרית בארץ; זהו סרטו היחיד עד כה שזכה להפצה מסחרית אצלנו), נוטה לטשטש את הגבולות ההולכים ומיטשטשים ממילא בין תיעוד ובידיון. כך, למשל, הסיפור ב"במרתפים" על האישה המבוגרת שמתייחסת לבובות כאילו היו תינוקות אמיתיים מסתבר כבדוי לחלוטין, גם אם הוא משתלב באופן אינטגרלי במארג האנושי שטווה זיידל בסרטו.
"לפני הרבה שנים טענתי שאין הבדל בין סרטים דוקומנטריים לסרטים עלילתיים. זו היתה פרובוקציה. אני אוהב לחצות גבולות", מסביר זיידל. "אפשר להגיד ששנים רבות עשיתי סרטים תיעודיים בעלי אופי עלילתי, ואחר כך עברתי לעשות סרטים עלילתיים בעלי מאפיינים תיעודיים. המציאות בסרט התיעודי היא בעבורי בסיס בלבד. אני שואב ממנה ומעצב אותה באמצעים קולנועיים. ב'חברים לחיק' התיעודי, למשל, אמו הקשישה של הגיבור התבקשה לשחק את מותה.
"אני עובד עם שחקנים חובבים ומקצועיים, והשחקנים החובבים משחקים את עצמם ועושים דברים שיכלו להיות הם גם אם זה לא בדיוק כך. לא חשובה לי ההבחנה בין סרט תיעודי ועלילתי, אלא הסרט צריך לגרום לצופה להאמין במה שהוא רואה. הגיבורים בסרטים התיעודיים שלי מגלמים את עצמם, ואז אני מלהק אותם לסרט עלילתי ושם הם משחקים תפקיד".
קשה שלא לראות ב"במרתפים" סרט שעוסק, כמתבקש מהאתרים בהם הוא מתרחש, במודחק - המיני, המגדרי, הגזעי, הבורגני - שאותו מתעקש זיידל להעלות אל מעל לפני השטח. מבחינה זו, אפשר לראות בכל סרטיו, התיעודיים והעלילתיים (אלה כוללים, מלבד הטרילוגיה הנ"ל, גם את "ימי שרב" מ-2001 על דייריו של פרבר וינאי במהלך קיץ מחניק במיוחד, ואת "יבוא/יצוא" מ-2007 המתאר את מסעם בכיוונים מנוגדים של שני אנשים, ממערב וממזרח אירופה, בחיפוש אחר עבודה), אלגוריות על החברה המערבית בכללותה, על בדידות והכמיהה לאינטימיות.
"הסרטים שלי הם מראה, הם משקפים את מה שמתרחש בעולם ובמובן מסוים הם תמונת מראה של מצב המוסר בעולם המערבי", מרחיב זיידל. "סרטיי אמנם מתרחשים לרוב באוסטריה, וגיבוריהם הם אוסטרים, אך אפשר להוציא את זה מההקשר האוסטרי ולהחיל על העולם המערבי באופן כללי.
"'גן עדן: אהבה' יכול היה להתרחש גם בשבדיה או בשוויץ. אחרי הכל, הוא עוסק ביחסים שבין אפריקה והעולם המערבי. 'יבוא/יצוא' דן ביחסים שבין מערב אירופה ומזרחה, ושם הנושא הוא יחסי עבודה וכבוד האדם ומה אנשים מובטלים עושים כדי להשיג עבודה. מצד אחד, ישנו היבט חברתי-פוליטי קונקרטי, ומצד שני, כפי שציינת, סרטי עוסקים בבדידות ובאובדן ואלה הם כמובן נושאים אקזיסטנציאליסטיים".
הטריילר של "Import/export", יבוא/יצוא של בני אדם
"במרתפים", שהוצג מסחרית באוסטריה וזכה להצלחה, גם עורר שערורייה שעודנה מהדהדת בעיתונות ובתקשורת. הסגמנט שמציג את מר אוכס, חובב הממורביליה הנאצית (זיידל מבהיר אגב כך שלא מדובר בניאו-נאצי), ואת חבריו לתזמורת כלי הנשיפה המתכנסים במרתף ביתו מתחת לתמונת ענק של היטלר, חשף למעשה שמדובר בחברי המועצה העירונית בעיירה בדרום-מזרח אוסטריה.
"כל האנשים בעיירה ידעו זאת כי הם בעצמם נהגו לבקר במרתף הזה", אומר זיידל. "אבל הסרט חשף אותם ברבים. הסיפור הזה נמצא כבר שבועות בכותרות. מר אוכס נידון לעשרה חודשי מאסר על תנאי, ואילו חברי המועצה נדרשו להתפטר מידית. זו אוסטריה. מצאו 'קורבן' שהרשיעו, אבל זה לא משנה דבר".
סרטו הבא של זיידל, תיעודי אף הוא, מלווה אנשים שיוצאים לחופשות ציד בנמיביה ודרום אפריקה. תיירות, לדבריו,
בין אם זו תיירות מין כמו ב"גן עדן: אהבה" או תיירות למטרות ציד, היא אחד הנושאים שממשיכים להעסיק אותו. אחרי הכל, זוהי דרך מעניינת להציג את העולם כפי שזיידל רואה אותו, על יחסי הניצול והאכזריות שמתקיימים בו.
בסרט התיעודי על אודותיו הוא אומר: "מובן שהאושר קיים, אבל אין הרבה מה לספר עליו. הסיפור שכדאי לספר הוא על החיפוש אחר האושר ועל הכישלונות במהלך הדרך". כאשר אני מבקש ממנו, לקראת סוף שיחתנו להרחיב, זיידל מסכם:
"בזה בעצם עוסקים החיים. כולנו מחפשים אהבה ואושר, וכל החיים סובבים סביב החיפוש הזה. אני מנסה לתאר מה שבני אדם מסוגלים לעשות כדי לצאת מהבדידות שלהם. להגיע לאושר. אין צורך לעשות סרטים על האושר".
