הפסימיות והדאגות שמונעות מכם חיים מלאים ומאושרים

אמא שלי היתה אישה דאגנית. היא דאגה לנו שלא נתקרר ונהיה חולים. היא פחדה שאבא לא יביא מספיק כסף הביתה. היא הייתה מוטרדת מכך שלא למדתי באוניברסיטה, וחששה שאחותי אולי לא תמצא עבודה טובה. מרוב שדאגה כל כך לאחרים, לא טיפלה בעצמה.

אמא עבדה באותו מקום 47 שנה כי חששה לעזוב, סבלה שם מכל רגע כי פחדה לדבר, ובזבזה את חייה על דאגות במקום לחיות אותם, ליהנות מהם, לעשות כיף. כשהתחילה לחיות זה היה מאוחר מדי, היא כבר חלתה בסרטן שכילה את גופה. זמן קצר לפני מותה, הודתה בפני אמה של רעייתי: "זו הייתה טעות להביט תמיד על חצי הכוס הריקה".

לכתבות הקודמות בסידרה:

תפסיקי לשתוק: למה את נותנת לו לצעוק עלייך?

מרגישים כלואים בתוך חייכם? הגיע הזמן לצאת לחופשי

יחסים זה כמו סרטן: אל תתעלמו מסימני האזהרה

ומה איתכם? האם גם אתם מכורים לדאגות, מוטרדים באופן קבוע, שואלים את עצמכם בכל בוקר ובכל ערב "מה יהיה"? האם גם אתם עסוקים בפחדים במקום בפתרונות, ומרגישים, רוב הזמן, חסרי אונים?

ובכן, אתם לא לבד. רובנו למדנו, בגלל הורינו או בעזרת חברינו, שהחיים מורכבים מדאגות ומפחדים, מחששות ומטרדות, ואין מה לעשות, ככה זה. בלשון האימון קוראים להן "הסחות דעת". יש שיכנו אותן "שיחות פנימיות", או "מחשבות שליליות". אני, לעומת זאת, מעדיף לקבוע שזה בזבוז זמן.

להתקדם מבלי לעצור

לדאגות הללו אין שום תכלית זולת בלבול וטשטוש ועיוות המציאות. כשאנחנו דואגים, אנחנו תמיד בוחרים בשלילי, חושבים על התסריט הגרוע מכל, מתקשים להבחין ביכולות שלנו, שוכחים את ההישגים שצברנו, ולא מצליחים לראות את האור.

לדאוג זה להביט לעבר העתיד המרוחק, להסתכל אל הלא נודע, להתעסק במה שעוד לא קרה, כלומר להתרכז במה שאין. ומי שמתמקד באין, יראה רק את האין. מי שמנהל את חייו מתוך האין, התוצאות שלו יהיו בהתאם: אין אחד גדול - אכזבה, מפח נפש, ייאוש, ביטול עצמי, חוסר אונים.

אז איך יוצאים מהמעגל הזה? פשוט עושים. לא מדברים אלא עושים. לא נתקעים אלא זזים. לא נמנעים אלא יוזמים. סומכים על עצמנו, קופצים ראש לתוך הבריכה ולא ממשיכים לטייל סביבה ומשכנעים את מי שאנחנו כמה זה מפחיד לחיות.

מי שפוחד לחיות, בסופו של דבר לא חי בכלל. ובגיל 50 או 60 או 70 הוא מביט לאחור, טופח על ראשו ואומר לעצמו: "איך פספסתי. למה החמצתי. ממה בכלל חששתי?".

מי שלא עושה, לא טועה - אז מה?

אז ממה אנחנו פוחדים? שניכשל, שנפסיד, שנעזוב מקום עבודה ונישאר מובטלים, שניפרד מזוגיות וניוותר בודדים, שנעבור דירה ונגלה שאכלנו אותה. אבל הדאגה היא רק מעורפלת, בלתי ממשית, בעוד החיים עצמם, עכשיו, ממשיים.

נכון, מי שלא עושה גם אינו טועה. ומי שנמנע נותר לכאורה במקום בטוח, המכונה בעגה שלנו comfort zone. אבל עלינו לזכור שאזור הנוחות הוא לא באמת נוח. אנחנו נמצאים במקום מודאג, מפוחד, לא נעים. או כפי ששר פעם זוהר ארגוב, "בלי תקווה, בלי עתיד, בלי חלום".

כדי להגשים את החלומות שלכם, אני מציע לכם לתכנן את חייכם כבר כעת. לבנות מראש אסטרטגיה לשנה הקרובה. לכתוב ממש עכשיו חזון ל-5 השנים הבאות. במקום לדאוג ולהרגיש שחייכם אינם בשליטה, שהכל אקראי ושבכל רגע משהו רע עלול לקרות, אני מזמין אתכם להחזיר את השליטה לידיכם, לקחת אחריות על חייכם ולהצעיד את עצמכם למקום טוב יותר, אופטימי, משמח ושופע הצלחות.

כי החיים, אמי היקרה, אינם אוסף של דאגות אלא אוסף של הזדמנויות, אפשרויות, אופציות לחיים טובים יותר. אם נבחין בהזדמנויות הללו, נרוויח. אם ניתן לעצמנו צ'אנס, נצליח. אם נפנים שהעולם סביבנו הוא עולם שנותן ואנחנו אלה שיכולים לקחת, אנחנו גם אלה שנשנה את חיינו, בסופו של דבר, לטובה.

 
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת