חורבן הבית: כשהגבריות היהודית נפגעת
ממגילת איכה - ועד בג"ץ המקוואות: נחיתותה המעמדית של האישה ממקמת אותה בעמדת הקורבן. מאז החורבן ועד היום עסקו מחקרים בהשוואה שבין היהודים לנשים, ובמעמד היהודים כ"נקבות" של העולם - ומאז ועד היום מבקשים הגברים לתקן תפיסה זו בהנמכה נוספת במעמדן של הנשים
המקרא חוקר את היחסים בין המינים
במרכזן של ארבע מתוך חמש המגילות (שיר השירים, רות, אסתר ואיכה) נמצאות נשים, ובכל אחת ממגילות אלו נמצאת הצעה ייחודית להבנת טיב היחסים שבין נשים לגברים.
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ביום ראשון הקרוב נשוב ונתאבל על חורבן בתי המקדש, ובבתי הכנסת יקראו במגילת איכה – מגילה המציעה דימויים מרתקים של נשיות וגבריות, שנבנו לאורם העגום של הכשלונות הצבאיים והחורבן.
נשים וגברים סובלים אחרת?
לא לגמרי, ומשורר איכה מבקש להעמידנו על השווה (הרב) והשונה (לעיתים) בין כאבה של אישה, לכאבו של גבר. ברצות משורר איכה להמחיש את צער החורבן, הוא מאניש את הישות המופשטת המכונה "יהודה", "ציון", "העיר" וגם "ירושלים", ומציע שלל קינות שבהן מתואר האסון הלאומי - כאסונה הפרטי של אישה.
היא קורבן וזה מגיע לה
האישה במגילת איכה מתוארת כאלמנה, כנידה, כבתולה נוגה וכאישה שמאהביה הרבים בגדו בה. מי שמכיר את
תולדות ההתייחסות לסבל הנשי, לא יופתע לגלות כי "ציון", האישה הסימבולית של מגילת איכה, היא פגועה ונזופה גם יחד. היא האשמה והיא הקורבן. היא סובלת מהתעללות, אך גם נדרשת להצדיק את סבלה:
"כאשר עוללת לי על כל פשעיי" (א', כ"ב) מושמת ההודאה בפי האישה, ואם לא די באחריות שלוקחת ציון על עצמה, מצטרפים אליה הסובבים - ומצדיקים את תחושות האשמה שלה: "ויגדל עוון בת עמי מחטאת סדום ההפוכה" (ד', ז').
ומה חטאה של "ציון"? כמובן, בגידה בבעלה-אלוהיה. פריצת חומות ירושלים משולה לפריצת גופה של האישה. לפנינו החטא ועונשו - האישה פרצה את דרישות הצניעות, ועונשה שהיא נפרצת ומוצגת עירומה לעיני כל: "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערוותה" (א', ח').
בחברה פטריארכלית, אישה וקורבן הן כמעט מילים נרדפות. אישה היא החלשה, הפגיעה והיא זו שנדרשת בו-בזמן להיענות לגחמות הגברים, ולשמור על עצמה מפניהם. אם תצליח ותשמור על צניעותה – תאשר את הציפייה הגברית ממנה, וממילא את מעמדה הנמוך. אם תיפגע על ידי הגברים הרוצים לנצלה – תהיה מנוצלת ומושפלת, ותאשר על אחת כמה וכמה את נמיכותה ופגיעותה. לכן, ולמרבה הצער, קל להשתמש בדימויים נשיים כשרוצים לתאר מפלה.
אני הגבר?
אלא שמשורר איכה אמיץ ולא חוסך מעצמו מאמץ. הוא שואל לא רק "איך זה להיות אישה" - אלא גם "איך מרגיש גבר שמפסיד לגבר אחר". הפרק השלישי של מגילת איכה נפתח בקביעה המצמררת בהקשר האסוני שבו היא נטועה: "אני הגבר", אמור המשורר האירוני, ומיד מופיעה רשימה אלפבתית ובה תיאורים פוצעים בפרטנותם של גבריות רמוסה: "שיבר עצמותי"; "גדר בעדי ולא אצא, הכביד נחושתי"; "דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ"; "הייתי לשחוק לכל עמי".
לא רק האישה, גם הגבר של קינות-איכה, נדרש להצדיק את הדין ואת מעמדו כקורבן: "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו" (ג', ל"ט).
ובכל זאת, מה ההבדל בין קורבן גבר לקורבן אישה?
נחיתותה המעמדית הקבועה של האישה, ממקמת אותה בעמדת הקורבן בכל מצב חיים נתון. הסבל הנגרם לה כתוצאה מהמפלה, הוא העמקת אומללותה ומעמדה הנחות ממילא. לעומת זאת, "אני הגבר" אמור להיות במעמד שולט.
הגבר הראוי, זכר האלפא, נדרש להוכיח את גבריותו בכך שהוא כובש לא רק נשים - אלא גם גברים. בפילוסופיית חיים פטריארכלית זו – גבר שנכבש על ידי גבר אחר, כמוהו כאישה, והוא מושלך מרום מעמדו כגבר שולט, לעומק נחיתותה של אישה כבושה.
תשש כוחם כנקבה
את ההשוואה בין הגבר המנוצח במלחמה לאישה, פורשים בפנינו חז"ל בכמה וכמה מקומות. בפתיחת מגילת איכה מקונן המשורר (א', ג'): "גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה", ומתעוררים החכמים לשאלה השירית: מדוע כותב המשורר "גלתה יהודה" בלשון נקבה, ולא "גלה יהודה"? (איכה רבה, א'): "כיוון שגלו, תשש כוחם כנקבה. לכך נאמר - גלתה יהודה". הנה, קובעים חז"ל, רומז לנו המשורר כי הגבר המובס והגולה יורד לדרגתה של הנקבה.
ומאז ועד היום רבו המסורות, ועל כן גם רבו המחקרים העוסקים בהשוואה שבין היהודים לנשים, ובמעמדם של היהודים כ"נקבות" של העולם.
אני, רק הערה... בענייני טהרה
ב"פרשות השבוע" האקטואליות - בשבועות האחרונים מלאה הרשת עדויות קשות לעיכול בסוגיית הפיקוח ההלכתי על טבילת נשים במקווה. מלחמת עולם יהודית עתיקה יוצאת סופסוף ממחשכי המקווה לאור השמש, והיא מלחמת המינים סביב טבילת נשים במקווה לאחר ימי המחזור.
לאורך הדורות נסובו (בין היתר) מאבקים סביב השאלות הבאות: האם, על פי המסורת, נשים צריכות לטבול במקווה - או שדי להן בהזאת מים על גופן? האם אישה מזה על אישה, או שיש צורך להגיע למבנה ציבורי, הנמצא בפיקוח רבני, לצורך היטהרות? האם יש לשמור על שבעת ימים נוספים על המחזור עצמו בטרם טהרה, או שיש לטבול עם סיום המחזור? האם אישה טובלת לעצמה, או שיש למנות אישה מטעם הממסד ההלכתי שתפקח על שמירת הלכות הרבנים במקווה?
והנה, על קצה המזלג – מחשבה פרשנית?
מחשבה (שעל ביסוסה אני עמלה עם ד"ר אורית קמיר) בוחנת את האפשרות כי תפיסת הגבר היהודי
הכבוש מבטאת פגיעה קשה כל כך בכבודם של הגברים היהודים, שהם מבקשים לתקנה בהנמכה נוספת במעמדן של הנשים, ובהגברת השליטה עליהן.
כדרכן של קבוצות מוחלשות המנסות לצבור כל כוח אפשרי בשליטה מוגברת על החלשים אף מהן, סובלות הנשים מפיקוח יתר שמטילים עליהם הגברים שמעמדם שונמך.
האם אפשר להסביר את היווצרותן של הלכות נידה מחמירות ודקדקניות בספרות חז"ל (ובתוכן גם את הפיקוח על טבילת נשים, ובמקביל את ביטול הלכות טומאת הגוף הגברי), כתגובה לפגיעה בכבוד הגבר היהודי הנודד והכבוש?
ומכאן גם נגזרת השאלה המוסרית: האם אדם מדוכא חייב להפוך לאדם מדכא, והאם נגזר עלינו לבחור בנתיב הדריכה על החלשים מאתנו? ואולי, בערב תשעה באב, היום שבו אנו מצווים על אהבת חינם, נוכל להעדיף אחוות אנשים ונשים, ונדע לכרות בריתות לחיזוק הדדי.
ובבית המדרש של הטוקבקים
דוד, כפר סבא (טוקבק 32 בשבוע שעבר), שואל: "איך אפשר להאמין במשהו כל כך חסר בסיס,
איך אני יכול להגיד שהקב"ה שהוא בורא העולם נתן לנו את התורה, אבל מצד שני, היא לא כל כך רלוונטית היום, כי העולם התקדם? הרי גם לשיטתכם אלוהים הוא קדמון לכל דבר אשר נברא, ראשון ואין ראשית לראשיתו?!"
דוד יקר: ראשית, אני לא יודעת מהי "שיטתנו". יסוד היסודות של הרפורמה הוא שכל אישה ואיש אחראים לעצמם ומאמינים רק במה שנכון להם להאמין, ולכן אין לרפורמים "שיטתנו", ואוכל להשיב רק בשם עצמי: האמונה באלוהים לא מחייבת אמונה בתורה אלוהית. אלו, לדידי, שתי שאלות נפרדות.
אני לא חושבת שהתורה אלוהית, והיא יקרה בעיניי דווקא משום היותה אנושית, וכיוון שהיא מבטאת מאמץ אנושי עתיק ימים להציע פשר לחיים ולקחת אחריות על המציאות.
ובקשר לקביעה שהעולם התקדם – אני לא יודעת אם אני מסכימה עם קביעה זו, אבל אני מאמינה שאלוהים (שאיני חושבת שנתן את התורה) נטע בי את נשמתי, ועל כן את שאיפותיי המוסריות, שעליהן עלי לשמור מכל משמר.
שבת שלום!
