סטרייט דתי? צא מהארון ובוא למצעד!
"הלהט"בים הם הדודה שלך, המורה מהאולפנא, הגבאי הזקן. ההתעקשות שלהם לדבוק בדת שמקיאה אותם ראויה להערצה – אבל אנחנו רק כועסים עליהם ומסלקים אותם מהחברה. השארנו אותם למות בארון. האם אנחנו הומופובים?". אריאלה, סטרייטית דתייה, תשתתף במצעד הגאווה בירושלים
"אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "אורות הקודש", חלק ג', פתח דבר, סעיף י"א).
***
פעם, כשהייתי בת אולפנה צעירה, ציפו שהשאלות האמוניות הגדולות שלי יסובו סביב תורה, ומדע או במקרה הפחות טוב סביב סוגיות של שמירת נגיעה. אבל מה לעשות שכבר אז השאלות האמוניות הכי קשות שלי נעו סביב יחס התורה ללהט"בים.
כמי שגדלה בלב הציונות הדתית, רציתי לרַצות, להיות ילדה טובה שסל הערכים שלה תואם את העולם האמוני. ניסיתי לשכנע את עצמי בכל לב שיש פגם מוסרי במשיכה או זוגיות חד מינית. שמדובר במחלה, בעיוות, בטאבו.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו>>
אבל יש שלב שבו אדם צריך להודות בפני עצמו שיש לו מחשבות משלו, שלא תמיד מסתדרות עם התורה (ושמא התורה לא מסתדרת איתן?), ובשלב הזה, אחרי קריאת אין-ספור שו"תים ושמיעת שיעורים רבים במדרשה, הייתי צריכה להודות בפני עצמי: אני לא מרגישה שיש משהו רע בזהות חד מינית, וגם לא בזוגיות חד מינית. להפך – מדובר בעיני באהבה שיכולה להיות יפה ואמיתית, בדיוק כמו זוגיות הטרוסקסואלית.
נראה לי שיש דתיים רבים שמרגישים כמוני. נוח בעיניים חילוניות להסתכל על החברה הדתית ולהפטיר בבוז "הומופובים", אבל האמת היא שרובנו (כך אני מקווה) לא כאלה. התורה אומרת דברים מסוימים נגד זוגיות חד מינית, ואנחנו עומדים מולה ומול אלוהים, נבוכים ומובכים.
קראו עוד בערוץ היהדות :
בג"ץ המקוואות ואני: הגיעו מים עד נפש
האתגר של ליבוביץ': אחריות האדם על אלוהים
"עם יד על הלב, מי באמת רוצה בית-מקדש?
מה עושים עכשיו? אפשר לסגל תפיסה שמודה בכנות שלא את הכל בתורה אנחנו מבינים. חלק מהמצוות והחוקים נוגדים את השכל הישר והמוסר הטבעי, ואפילו נראים לנו כהפך המוסר, וזה בסדר – כי היהדות היא עסקת חבילה, ולוקחים את הקשה עם הטוב. גם מחיית זכר עמלק נראית לי לא מוסרית בעליל. אז מה? עוברים הלאה, לחיי היומיום. מתעסקים במשהו אחר.
אלא שהאפשרות לא להתעמק בסוגיות האלו, או ללמוד אותן כמשהו תיאורטי וקליני, היא פריווילגיה שיש רק לדתיים סטרייטים. משום מה נולדתי סטרייטית. זיכה אותי האל בחיים קלים. לעולם לא אבין באמת את עומק הכאב והפגיעה שעוברים אלפי הומואים, לסביות, טרנסג'נדרית וביסקסואלים דתיים.
אניח לרגע את הדיון ההלכתי בצד. לא כי אין לי דעה הלכתית בנושא, אלא כי העיסוק בזהות המינית ובחדרי המיטות של אחרים נראה לי פורנוגרפי ולא קשור אליי בשום צורה ואופן. אני מאמינה בכל לב (והפעם באמת!) שקיום המצוות של אחרים הוא לא ענייני. יש סיבה שהמצוות האלה מוגדרות "בין אדם למקום". הן פרטיות, בין האדם לאל, ואנחנו צריכים לחנך את עצמנו שאין לנו רשות - ושזה גם לא נכון - להתערב במערכת היחסים הפרטית הזאת.
משתיקים, כועסים שונאים
אז בואו נדבר על החברה הדתית כחברה, כקהילה - כי פה, בספירת המצוות שבין אדם לחברו, יש לכל אחד ואחת מאתנו אחריות עצומה על איך הקהילה שלנו נראית.
הסטטיסטיקות בנושא אינן חד משמעיות, אך כיום אנו יודעים ש-10%-3% מהאוכלוסיה, כל אוכלוסיה, הם להט"בים. הסטטיסטיקות הללו לא פוסחות על החברה הדתית. כמה אנשים כל אחד מאיתנו מכיר? קראתי פעם שהממוצע הוא 600 אנשים. אז גם לפי הסטטיסטיקות הנמוכות ביותר, כל אחד מאתנו מכיר לפחות 18 להט"בים.
אבל העניין הוא שאני לא הכרתי, עד לא מזמן, 18 להט"בים. איפה הם כולם? התשובה העצובה היא שרובם בארון. וזה בגללנו. כי החברה - בטח החברה הדתית - מתעלמת, משתיקה, כועסת ושונאת. זה יכול היה להיות סבבה (לא באמת), לולא הארון הזה היה גם ממית. שיעור האובדנות בקרב נוער להט"בי גדול פי ארבעה ביחס לאובדנות רגילה של בני נוער (שגבוהה בפני עצמה). האם אנחנו באמת יכולים להגיד שידינו לא שפכו את הדם הזה?
זו מסירות נפש שאין כדוגמתה. מסירות נפש שאני לא בטוחה שיש עוד כמוה בימינו ובמחוזותינו. ההתעקשות להיות חלק מקהילה ודת שמנסה להקיא אותך החוצה, ולמרות הכל להמשיך להאמין ולקיים - היא מאמץ על-אנושי בעיני. אבל במקום להתפעל מהאמונה האדירה והבחירה הקשה של האנשים הללו, אנחנו שותקים במקרה הטוב ומשפילים במקרה הרע.
הגיע הזמן שנשאל את עצמנו - איך אנחנו כחברה דתית מתייחסים ללהט"בים? מרכלים עליהם בשבילי היישובים? מנדים אותם מבתי הכנסת? לא שולחים את הילדים שלנו למוסדות יחד עם ילדיהם?
לאהוב אדם באשר הוא אדם
עד מתי נוכל להמשיך כך? הרי בסופו של דבר, הלהט"בים האלה הם הבן שלך, הדודה שלך, המורה מהאולפנא והגבאי הזקן. לצערי אני מכירה יותר מדי סיפורים של משפחות שניתקו קשר עם ילדיהן רק כי הם יצאו מהארון. זה שיקוף רע מאוד שלנו כחברה.
אני רוצה להיות חלק מחברה דתית שמדברת בקול ובאומץ על נטיות מיניות. אני רוצה להיות חלק מקהילה שלא נגעלת, שלא מבזה, שלא מכבסת מילים. אני רוצה להיות חלק מחברה שהשיח שלה הוא קודם כל מקבל, תומך ואוהב אדם באשר הוא אדם, ורק אחר כך נכנס לדקדוקי הלכה. נראה לי גם, באמת באמת, שזה לוז היהדות ושזה מה שאלוהים רוצה מאתנו.
לפני שלוש שנים התחלתי לצעוד עם חברות במצעד הגאווה הירושלמי, תחת הכותרת "סטרייטיות, דתיות, תומכות!". בשנה הראשונה היינו מעט. כמה דתיות מהוססות שלא לגמרי בטוחות מה הן עושות שם. בשנה שעברה כבר היינו קבוצה גדולה ושמחה, וצעדנו לצד חברינו הדתיים הגאים לצלילי מוזיקה חסידית, באווירה מגזרית שלא היתה מביישת הפגנות ימין גדולות מימי הזוהר - הודות לקהילות הדתיות הגאות והמכילות שקבעו את מושבן בירושלים.
אם גם אתם מרגישים כמוני, אתם מוזמנים לצאת מהארון הדתי הסטרייטי. לומר בכנות ובאהבה ללהט"בים הדתיים: אנשים אחים אנחנו, והאהבה והקבלה בינינו הם הבסיס לכל דיון.
אריאלה מטר עוסקת בשיווק ודוברות ופעילה בסיעת "ירושלמים". קבוצת "סטרייטיות, דתיות, תומכות!" תשתתף מצעד הגאווה הירושלמי שיתקיים יום חמישי, י"ד אב, 30.7
לפנייה לכתב/ת 
