אורנה פורת: אשת מעשה נטולת גינוני מלכות
בתפקידי נשים וגברים, בתיאטרון רפרטוארי או עצמאי, כאתיאסטית גמורה וכגיורת - אורנה פורת היתה כל אלה, והפליאה במשחקה על כל במה בה דרכה. פרידה מאגדה, שלא עשתה מעצמה עניין
לכל שחקן יש את הרגע. זה שנצרב בזיכרונו של צופה ולא מניח, חוזר פעם אחר פעם, גם שנים אחרי, לבקר. אני יושבת בתיאטרון ירושלים. מחכה לו שיגיע ואז זה קורה: אורנה פורת עולה לבמה, צעדיה מדודים, גופה זקוף, שערה אסוף. היא לבושה גלימה ארוכה, ספר תפילה בידיה וכיפה לראשה. היא לוקחת נשימה עמוקה ובקול חמוּר אומרת: "מכל האומות - האומה הישראלית. מכל ערי ישראל - ירושלים. מכל השפות - לשון הקודש". חיים שלמים התנקזו אל הרגע הזה, שם על הבמה בתפקיד הרב עזריאל בהצגה "הדיבוק" של הבמאי הפולני קז'ישטוף ורליקובסקי.
זו היתה אירנה קליין, גרמניה, בת לאם פרוטסטנטית ואב קתולי, ילדה בתנועת הנוער ההיטלראי, שהתפכחה ובחרה בנו מכל העמים. זו היתה האישה שהתכחשה למולדתה כשזו בגדה בערכים האנושיים, המירה את דתה, שינתה את שמה, עלתה לארץ ישראל מאהבה למי שהפך לאחד מבכירי קהיליית המודיעין והביא את אייכמן למשפט בישראל. זו היתה אורנה פורת שמכל השפות התאהבה בעברית ועל אף שהיתה אתאיסטית גמורה התייחסה אליה - על הבמה ומחוצה לה - בחרדת קודש. אורנה פורת שבניגוד לכל הסיכויים הפכה במדינה שמתקשה לקבל לקרבה זרים, לסמל.
לפני כעשרים שנה, בסלון ביתה ברמת חן, דיברנו על חלומות שעוד לא הגשימה. היא אמרה בעיניים בורקות: "ליר". אחר כך הוסיפה: "זה המחזה הטוב ביותר של שייקספיר והתפקיד הטוב ביותר שאליו שחקן, גבר או אשה, יכול לשאוף". את החלום הזה, בניגוד להרבה אחרים שהיו לה, לא הצליחה להוציא לפועל. לפני שמונה שנים כמעט והונח על ראשה כתרו של המלך המובס בטרגדיה הגאונית של שייקספיר שביים יוסי יזרעאלי באוניברסיטת תל אביב. במהלך החזרות חלתה, כוחותיה לא עמדו לה להשלים את המשימה והיא נאלצה לפרוש.
בעולם של גברים היא מעולם לא נתנה למינהּ להוות לה מכשול. את חלום הילדות להיות כומר לא הגשימה, אבל על הבמה היתה, בין שלל תפקידיה הבלתי נשכחים, הרעבעצן במחזה "שיינדלה" והרב עזריאל ב"הדיבוק".
אישה חזקה, שהעידה על עצמה כקשה, כזו שלא מוותרת לעצמה או לסובבים אותה, ממש כמו הדמויות ששיחקה. ז'אן ד'ארק, מרי סטיוארט, אלקטרה, הגברת הזקנה, ברנרדה אלבה ומירהלה אפרת - היא היתה כולן. ואיך היתה.
מפעל חייה היה תיאטרון הילדים והנוער שהקימה. בתחילה בתוך הקאמרי, ביתה המקצועי, ולאחר כחמש שנים של פעילות כתיאטרון עצמאי שהנפיק שורה ארוכה של הצגות מופתיות. "אני לא יכולה לסבול שמזלזלים במקצוע ובטח כשמדובר בילדים. זו שבירת אמונים כפולה", נהגה לומר. זה היה המנוע שכיוון אותה גם להקמת ארגון אסיטז' שמאגד תחתיו את כל תיאטרוני הילדים הפועלים בעולם. בדור ההמשך תלתה תקוות גדולות שיביאו לשינוי. בשנים האחרונות, לפני שחלתה, דברה על איבוד דרך. "הרוח שהלהיבה אותי כשעליתי לארץ - הערכים, הסוציאליזם, הקיבוץ, השיתופיות, השאיפה של כל אחד לעשות לטובת השכן - אבדה. אני מאמינה שהדרך היחידה לתקן נמצאת בחינוך. הדור הבא הוא הישועה".
אורנה פורת היתה זן נדיר של שחקנית אגדה, שיכולה היתה להרשות לעצמה גינונים של מלכות אך, יקית כמו שהיתה - אשת מעשה - לא עשתה מעצמה עניין. כשנשאלה על המוות: "ביוון יש מנהג יפה - כששחקן הולך ומביאים אותו לקבורה, מוחאים לו כפיים לזכר הצלחותיו בעבר". העבר של פורת חי בזיכרונו של כל מי שראה אותה על הבמה ומחיאות הכפיים עדיין מהדהדות.
לפנייה לכתב/ת 
