תהיה גבר - תתחיל להתרכך ולהתחבק

בלילה שכבתי במיטה, לצידי ישנה רעייתי. עבר עליי יום מתיש עם כמה אכזבות, הרגשתי מאוד בודד, וכל כך רציתי חיבוק. ידיים חמות שעוטפות את גופי, מרגיעות אותי, מנחמות אותי, מפוגגות את כל המתח הזה - אבל לא עשיתי דבר. התביישתי. לא רציתי להטריד אותה, ולפתע הבנתי שמשהו בסיסי כאן ממש לא בסדר.

אז כתבתי את הטקסט הזה:

כל גבר צריך חיבוק.

כל גבר צריך ליטוף.

כל גבר צריך מגע.

קראו את הטורים הקודמים בסדרה:

זה לא בריא לצבור כעסים: התחילו לבטא רגשות

השיטה שעובדת: כך תגשימו את החלומות בשנה הבאה

רוצים לעזור לילדיכם? זיכרו איך אתם הרגשתם בגילם

כל גבר היה פעם ילד שנשאר לבד בחדר ובכה אל תוך הכרית. ילד שהיה זקוק באותו רגע לחיבוק, לליטוף, למגע, לנחמה, להקשבה, למילה טובה, ולא קיבל את מה שמגיע לו.

גם אם במהלך השנים שחלפו מאז, הוא ויתר על זה, הפסיק לבקש, התייאש, למד בלית ברירה להקשיח את ליבו, לעטות על פניו מסכות של אדישות וביקורתיות, או להגן על עצמו באמצעות שריון בלתי חדיר של כעס או אלימות מילולית - בתוך תוכו, שם עמוק בפנים, הוא עדיין אותו ילד ששוכב במיטה ומייחל, מתפלל, כמה כל כך, שאימא תבוא אליו ותעניק לו חיבוק.

פגיעה רגשית מגדרית

כל הגברים נולדו רכים, רגישים, תמימים, סקרנים ואוהבים ללא גבול. אבל בגיל מאד צעיר הם נפגעו רגשית. אסרו עליהם לבכות, לעגו להם על חולשותיהם, לא הרגיעו אותם כשהם פחדו והתעלמו מהם כשביקשו עזרה.

כל אחד מאתנו חווה את מפח הנפש הזה. לכל אחד מאתנו אמרו "אל תבכה", "תהיה גבר", "די כבר", "אתה תינוק", או "לא קרה שום דבר", והותירו אותו מיואש ומבויש, מרגיש אשם על מי שהוא ובגלל מה שביקש.

ואם לא די בכך, גם הפסיקו לגעת בנו. אם תביטו על ילדים בני אותו גיל, באותה משפחה, תבחינו מיד שבבנים נוגעים הרבה פחות מאשר בבנות. שהבנים, כבר מגיל חמש לערך, זוכים לפחות חיבוקים, לפחות נשיקות, ועל ליטופים אין בכלל על מה לדבר.

גם לבנים מותר

אבל גם הבנים זקוקים לכך. הם לא "בכיינים", הם לא "צריכים להיות חזקים". הם ילדים, רק ילדים. הנפש שלהם עדינה, והגוף שלהם רך והם צריכים מאוד את החום הזה, את הקרבה הפיזית, לא רק מאימא, גם מאבא.

אבא שיודע להעניק חיבוק הוא מתנה לכל החיים, כי אצל רבים מאיתנו המגע של אבא היה מועט מדי, חטוף מדי, נבוך מדי. ילדים שאבא שלהם לא חיבק אותם, אלו מבוגרים הם יהפכו להיות? אלו אבות הם יהיו בעצמם, מה הם יעניקו לילדיהם?

כשאנחנו מתבגרים, הדיכוי הפיזי הופך להיות דיכוי חברתי. בזמן שבנות מתחבקות, אוחזות ידיים ומרעיפות נשיקות זו על זו - לבנים אסור. אסור להביע רגש, אסור לגעת, אסור להראות שאתה נזקק, חלש או שכואב לך כי ילעגו לך, ויתרחקו ממך ותרגיש בודד. אתה כל כך פוחד להרגיש בודד. ואז מגיע הצבא, והצבא הוא מקום לגברים. שם אסור להיות מי שאתה, אסור להיות חלש, רק זה לא.

כשאנחנו כבר בוגרים, אחרי שהתאהבנו, התחתנו, טהקמנו משפחה, קשה לנו לבקש חיבוק. קשה לנו לבקש מגע, קשה לנו אפילו לבקש עזרה, וקשה לנו לגעת בילדים שלנו, ובמיוחד בבנים שלנו, שצריכים את החיבוק הזה, את הליטוף, את המגע הרך.

כוח הריפוי שבחיבוק

עכשיו אתם מתביישים, אבל כל שאתם צריכים הוא רק לבקש. ללמוד לבקש כי חיבוק מרפא. כן, הוא באמת מרפא. מחקרים שנעשו הראו שבזמן החיבוק משתחררים הורמונים שמורידים את לחץ הדם ומפחיתים את המתח בגוף עד כדי תחושת רגיעה. חיבוקים יומיומיים, של שניות ארוכות, מסייעים גם למנוע מחלות רבות הקשורות במתח. כן, עד כדי כך.

ממש עכשיו יש לכם הזדמנות לרפא את עצמכם, להחלים מהבדידות ולמלא את גופכם בחום ובאהבה וברכות ובעדינות. הפסיקו להתבייש במי שאתם, הפסיקו להעמיד פנים ולהסתתר מאחורי קשיחות, כעסים, או יהירות.

כל שאתם זקוקים לו היא אהבה. ואהבה מתחילה בחיבוק אמיתי, קרוב, מכל הלב, כזה ששוקעים בו, כזה שמתמסרים אליו, כזה שמפצה על כל השנים האבודות, כזה שמרפה את השרירים, מאפשר לכם לנוח, לצבור אנרגיה, להרגיש נאהבים, בטוחים ומאושרים.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת