פסטיבל חיפה: מבאבא ג'ון לאבא רבין
זוכה פרס אופיר "באבא ג'ון" לא מביא סיפור מתוחכם או מורכב מדי, אך הצילום היפהפיה מקנה לו ערך ייחודי, וכך גם השפה הפרסית המתנגנת בו. התכנית התיעודית בפסטיבל חיפה מביאה גם הצצה לחייו של יצחק רבין, וגם אל אלו בשולי החברה - בת ואמה הנרקומנית, ומייסדת סינמטק בנצרת. סקירה
נראה כי אפשר לסמן את איראן כמוטיב חוזר השנה בפוליטיקה הישראלית, וגם בקולנוע שלנו. "פלאפל אטומי" של דרור שאול יצא לאקרנים וזכה להצלחה קופתית, ו"באבא ג'ון" דובר הפרסית של יובל דלשד, זכה לאחרונה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר. לקראת הקרנתו בפסטיבל חיפה השבוע, השרה מירי רגב התייחסה אף היא למגמה, וקשרה בדבריה בטקס הפתיחה בין ביקורו של הבמאי האיראני הגולה מוחסן מחמלבף בכרמל - לבין המועמד הישראלי לאוסקר הזר.
"באבא ג'ון" מספר על משפחת עולים מאיראן במושב בדרום הארץ. אבי המשפחה יצחק (השחקן האמריקמי נביד נגהבאן, "הומלנד") מנהל ביד רמה לול תרנגולי הודו ובכך ממשיך את המסורת המשפחתית שהועיד לו אביו (רפאל פאראג' אליאסי), החי גם הוא בבית המשפחה. כמו אביו לפניו, גם יצחק מתעקש להעביר את העסק המשפחתי לבנו מוטי (הילד אשר אברהמי), אך זה מתעניין דווקא במכניקה של כלי רכב ומתעב את עבודות הלול. כאשר הדוד דריוש (דיוויד דיאן האמריקני), מגיע מאמריקה לביקור במושב, הקונפליקט המשפחתי הופך אינטנסיבי יותר ויותר, כשבתווך עומדת אם המשפחה שרה (וויז אליוט ספאבי - שחקנית בריטית ממוצא אירני) המנסה לגשר בין כולם.
הצילום של עופר ינוב מרהיב ומלא בשוטים יפהפיים של הלול ותרנגולי ההודו - עוף די כעור כשלעצמו - והם מהווים ממש להקה של שחקני משנה. הקומפוזיציות מלאות במשמעות, כמו זו בה נראה מוטי נוסע על הרכב שבנה למורת רוחו של אביו, בעודו מצולם מתוך הלול, בין צלליותיהן של ארבעה עופות. כמו התרסה של התשוקה אל מול החובות והמסורת. ישנם כמה רגעים משעשעים בסרט, למשל חמימות השכנים החושקים למעשה בקניית הלול של יצחק, הבדלי המנטליות שמביא עמו הדוד מאמריקה והחינוך הדתי בבית הספר של מוטי שמקבל כאן עקיצה מדלשד המצייר אותו באור מגוחך משהו.
"באבא ג'ון" (2015) - בימוי ותסריט: יובל דלשד, מפיקים: דודי זילבר והאחים משה וליאון אדרי, שחקנים: נביד נגהבן, אשר אברהמי, דיוויד דיאן, וויז אליוט ספאבי, צילום: עפר ינוב, עריכה: יוני צרויה, מוזיקה: אייל סעיד מאני.
רבין בתמונותיו שלו
כרגיל, נערכת בפסטיבל חיפה תחרות לקולנוע ישראלי תיעודי. אחד הסרטים מתוך התחרות שיצרו כותרות לאחרונה הוא הסרט "רבין במילותיו שלו" של הבמאי ארז לאופר, עקב הבעת הסלידה הברורה שמשמיע בו יצחק רבין כלפי תופעת ההתנחלויות בגדה וברצועת עזה. סיפורו האישי של רבין, שנולד בישראל, גדל בתל אביב ומילא שלל תפקידי מפתח ציבוריים נשזר בהסטוריה של מדינת ישראל, ומעניין גם כסרט הסטוריה, גם אם מנקודת מבט מאוד ספציפית.
לאופר (שביים בין השאר את הסרט הדוקומנטרי על מייק ברנט "לס מואה טמה" - עליו זכה בפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר) ערך צילומי ארכיון, קטעי ראיונות (חלקם הוגדרו "לא לציטוט"), מכתבים ונאומים ציבוריים של רבין - וכך הסרט מלווה אותו מילדותו ונערותו כלוחם צעיר בפלמ"ח ואת עלייתו המטאורית למפקד בצה"ל, רמטכ"ל, שגריר, ראש ממשלה, אופוזיציונר ושר ביטחון, ועד ימי כהונתו האחרונים כראש הממשלה.
עשרים שנה לאחר מותו נדמה כי רבין הפך בקרב רבים למיתוס. הסרט אולי לא מגלה דברים חדשים ושערורייתיים שעשויים לנפץ את המיתוס (רבים מן הדברים כבר הופיעו בכתבים שלו או שכתבו עליו), אך בימים אלה בהם כל פוליטיקאי (או היועץ שלו) מהגג את אשר על לבו בדף הפייסבוק שלו, מעניין לשוב ולהיזכר ברבין האדם ולשמוע את תחושותיו לגבי אירועים שהשפיעו על חיי כולנו, אישים שכולנו מכירים וגם על התרחשויות בחייו האישיים.
מעניין לשמוע את הניתוחים של רבין בעניינים מדיניים שונים כמו ארגון הפתח, אש"ף או גוש אמונים, לבחון בפרספקטיבה של זמן כיצד התפתחו הדברים והאם תחזיותיו התממשו או לא, ולתהות כיצד היו פני הדברים לולא נרצח. הסרט מכיל סצנות שנראות כיום דמיוניות, כאילו התרחשו במדינה אחרת: הדיבורים הברורים על חתירה לשלום, הביקור בארמון המלך חוסיין, חתימת ההסכמים עם ערפאת ועוד. לאופר מזכיר גם, למי שבמקרה שכח, את נוכחותו של ראש הממשלה הנוכחי במפגני ההסתה הפרועים שנערכו נגד רבין.
סצנה אחת בסרט מתעכבת על הגעתו של רבין לטקס הענקת פרסי הקולנוע הישראלי, שם הוא זוכה לתשואות נלהבות ומחבקות מהקהל, וקשה שלא לתהות האם היה כאן רמז כלפי שרת התרבות או שמדובר בצירוף מקרים בלבד. אגב, את המוסיקה לסרט יצר יהודה פוליקר, עליו עשה לאופר סרט דוקומנטרי ב-1996.
המחט דוקרת עדיין בלב
"אסירת תודה" בבימויים של אילן דה פריס ושחר סגל הוא סרט חזק ולא קל לעיכול. הוא מלווה את סיון תמרי שמואל בת ה-30 בתהליך התקרבות מחודש אל אמה הנרקומנית כוכבה, אשר מסרה אותה למשפחה אומנת בגיל חמש ועוברת תהליך קשה של שיקום וגמילה. השתיים נפתחות אל מול המצלמה באומץ ובישירות, ולא חוסכות מהצופים גם רגעים מטלטלים כמו זה בו מדובבת הילדה את האם על חוויותיה בעת שזו שרויה ב"היי", או הרגע בו מספרת כוכבה למצלמה על חוויה אפלה ומזעזעת מהעבר. כל אלה מועברים ללא מלודרמה, כמעט באגביות, כשמשמעותן העוצמתית מדברת בעד עצמה.
דווקא הרגעים בהן סיון מצלמת את עצמה ומדברת אל הצופים בסגנון "מחוברים", פוגמים מעט בזרימה של הסרט. גם אם תיעוד עצמי, הנפוץ כל כך בימינו, משדר אינטימיות שאולי קשה להשיג עם גורם מבחוץ, לעתים דווקא נוכחותו של זה מוציאה ממושאי התיעוד איזושהי אותנטיות שלא תמיד באה לידי ביטוי מול המצלמה.
למרות שנות המרחק והתהליך הקשה שעוברת כוכבה שקמה ונופלת פעם אחר פעם. בין האם והבת ישנה מערכת יחסים עם הרבה חום ועדינות, כשההומור ושפתה הצבעונית של כוכבה מלווים את הסרט, מונעים ממנו להיות רציני מדי ומאפשרים את ההתמודדות עם הנושאים הכבדים בהם הוא נוגע. על אביה הביולוגי של סיון לא נאמרת מילה, מן הסתם מסיבות של פרטיות, ובכל זאת חוסר המידע מותיר סימן שאלה ומונע להשלים את הפאזל המשפחתי שעליו מסופר כאן. הסרט מדגים בצורה מעניינת נושא של דטרמיניזם חברתי, וההשפעה הרבה שעשויה להיות לסביבה ולתנאים בהם אדם גדל על בחירותיו וגורלו.
ספאא לצפייה
סרט נוסף שעוסק בסוגיה הנ"ל מנקודת מבט שונה הוא "האישה מהסינמטק" של הבמאית נורית יעקבס-ינון. בפתיחת הסרט אנו רואים את ספאא דבור מלהטטת במטבח בין הסירים, בלבוש מסורתי, ונוזפת בחביבות בחברתו של בנה על המחשוף שלה. דווקא מתוך הסיטואציה הכמעט סטריאוטיפית הזו של אמא ואישה מוסלמית דתיה, הולכת ונחשפת בפנינו אישה פורצת גבולות, שעל אף היותה כל הדברים הללו היא לא נותנת להם לעמוד בדרכה להגשים את חלומותיה ואת מה שהיא מאמינה בו.
דבור חולמת להקים ולנהל את הסנימטק הראשון בנצרת. בדרך, עליה להיאבק בהתנגדות של המשפחה, חשדנות של הסביבה, ביורוקרטיה סבוכה, בעיות תקציב ואף סחטנות פלילית. על מנת לקבל לידיה סרטים, למשל, עליה לנסוע כל הדרך לירדן ולפעמים לשוב כלעומת שבאה כשאיש לא בא לפגוש אותה.
הסיפור מעניין במיוחד מאחר ולא מדובר באישה שמורדת בכל המוסכמות, אלא בכזו שמאתגרת את המערכת מבפנים, מה שגורם לקונפליקטים להיות מוקצנים יותר (אף על פי שדבור גורמת לכל הניגודים להיראות טבעיים והגיוניים). היא מתפללת באדיקות וחשוב לה לא למכור אלכוהול בסינמטק, אך מעדיפה לחיות ללא גבר כדי לשמור על עצמאות מוחלטת. היא רגשנית ומרבה לבכות אך מתקדמת כבולדוזר - לעתים "עם הראש בקיר" - כדי להשיג את מטרותיה ומתנהלת כשווה בעולם של גברים. היא אמא מסורה ומכריזה שהקימה את המיזם כדי שבניה יהיו גאים בה, אך למעשה מסכנת את עתידם הכלכלי ומביכה אותם לעתים בהתנהלותה יוצאת הדופן.
דמות נוספת שהסרט מתמקד בה הוא הבן הגדול שאהין, שמצד אחד קרוב מאוד לאמו, גאה בה ועוזר לה בניהול המקום, ומצד שני מרגיש שהוא משלם את המחיר על חלומותיה. דרך דמותו, מראים היוצרים גם את ההשלכות הבעייתיות של הרדיפה אחר המטרה של דבור - מהלך עדין וחכם שמעניק לגיבורה גוון אנושי יותר ומונע ממנה להצטייר כגיבורה מושלמת. כל זאת ללא שימוש בקריינות, כשיעקבס-ינון מניחה לצופים להסיק את מסקנותיהם לבד.
"אומרים שהגבר היחיד בנצרת שיש לו ביצים הוא ספאא דבור", אומר מישהו בסרט, וקשה שלא לחייך אל מול האישה החייכנית והעדינה בעלת כוח הרצון האדיר. הסצנה האחרונה של הסרט, לעומת זאת, עוצמתית ושוברת לב. "האישה מהסינמטק" מותיר חומר רב למחשבה על מקומה של אינדיווידואליות בתוך קבוצה, על כוחה של אישה אחת ש"לא רואה בעיניים", וגם על חשיבותה של תרבות בתוך חברה - והוא רלוונטי במיוחד בימים אלה בו מתנהל ויכוח ציבורי על תקציבים בתרבות.
מלכה בלי כתר
סרט תיעודי שאינו משתתף בתחרות אך בהחלט שווה לראות הוא "המלכה מימי", סרט הביכורים של יניב רוקח - ישראלי שיצא לארצות הברית כדי לפתח את קריירת המשחק שלו, ומצא עצמו מפיק סרט שזכה להתעניינות ופרסים בפסטיבלים שונים. במשך חמש שנים ליווה רוקח את מימי, אישה צבעונית בשנות ה-80 לחייה המתגוררת במכבסה שמול בית הקפה בו עבד. מימי היא דמות מוכרת בשכונה, מעין סלבריטי מקומי, אשר שמחת החיים שלה, חוכמתה וחוש ההומור שלה נוגעים בלב אנשים רבים המתיידדים איתה ונקשרים אליה.
הסרט מזכיר את סרטה התיעודי של עפרה שראל-קורן "פנטסטאיש" (אשר הוקרן אף הוא בפסטיבל חיפה לפני כשנתיים) על שמוליק לשד, המוכר לרבים בתור נגן הרחוב הישיש והעולץ בעל הבגדים הססגוניים ומבחר השמטעס המלווים אותו. במרכז שני הסרטים עומדים אנשים מבוגרים אשר אינם מיישרים קו עם התפיסה הרווחת של מושג הקשיש ושומרים על נפש צעירה, אופטימיות ורוח שטות. באופן מעניין, אצל שניהם נחשפים גם יחסים משפחתיים בעייתיים אשר גילויים שופך אור מעט שונה על אופיים ומצבם.
אמנם התמזל מזלו של רוקח למצוא דמות כה מעניינת לעמוד במרכז סרטו הראשון, אך יש לשבח את רוקח ואת העורך אלי גארט על אופן בניית הסרט. הוא מתחיל באווירה קלילה המבליטה את אופיה המחוצף והשובבי של הגיבורה וגורר פרצי צחוק תכופים בקהל, אך מתקדר ככל שהוא מתקדם אל מעבר לקוריוז, ואנו נחשפים לחייה ולעברה של מימי.
זהו סיפור מעורר מחשבה על גורל ובחירה, פמיניזם, אימהות, הבעייתיות של השיטה הקפיטליסטית, וסולידריות אנושית. העובדה שאחד מידידיה הקרובים של מימי ואחד המרואיינים הראשיים הוא השחקן זאק גאליפינאקיס בוודאי לא הזיקה לסרט למשוך תשומת לב.
