עובדים ערבים בצל ההסלמה: "פוחדים ברחוב"

המצב הביטחוני יוצר מתיחויות גם במקומות העבודה ועובדים ישראלים-ערבים רבים מוצאים את עצמם בסיטואציה לא פשוטה. "אני מרגיש את המתיחות בדרך כלל ברכבת או פה ושם ברחוב, עד שאני מסתכל על אנשים, לראות אם יש להם סכין", מספר פיראס עובייד (26), מהנדס תוכנה בסטארט אפ CULO.

לכתבות נוספות בערוץ קריירה

ירידה בקניות: "הפסדתי 50 אלף ש' ביומיים"

עסקים קורסים בי-ם: "מאות משפחות ייפלו"

איגוד חב' השמירה: "חסרים 2,000 מאבטחים"

עובייד נוסע מדי יום מבית מגוריו בחיפה למשרדי החברה בתל אביב. בעבודה הוא מספר כי לא חל שינוי בשל המצב. "יש לי חברים מאוד קרובים, כמו משפחה", הוא מספר, "אני רואה אותם אפילו יותר מההורים, חי איתם כל דקה במשך שעות".

עם זאת במרחב הציבורי, התחושות שלו מאוד שונות. "לא נתקלתי בתגובות קיצוניות באופן אישי, אבל בכללי, המצב מפחיד. זו הפעם הראשונה שאני מרגיש פחד של ממש מפגיעה פוטנציאלית מאנשים ברחוב. אף פעם לא חוויתי את זה". 

בעל מסעדה בנצרת: "מחזור העסקים ירד ב-90%"

אם בשוק העסקים בכלל מורגשת צניחה במכירות - בעסקים במגזר הערבי, במיוחד בערים מעורבות, מדובר בהתרסקות של ממש. "אין עסקים עכשיו, שקט פה לגמרי", מספר אבו אשרף קטאייף (63) מנצרת, הבעלים של מסעדת דיואן אל סראיה בשוק בעיר. "אין לקוחות בכלל, השוק כולו ריק, לא ערבים ולא יהודים".

אבל הבעיה אינה רק ירידה במחזור המכירות - קטאייף מספר כי חלק מחבריו, שעובדים מחוץ לעיר, חוששים ללכת כעת לעבודה. "אנשים לא הולכים לעבוד ומסתגרים בבית, כי הם חוששים", הוא מספר, "לכולם יש ילדים שעובדים או לומדים מחוץ לעיר והם דואגים להם. זה לא נוח לאף אחד, בשני הצדדים מרגישים פחד".

צפו: אבו אשרף מדבר על המצב בפני קבוצה של מטיילים בסיור מיוחד 

קטאייף, נשוי, אב לחמישה וסב לנכדים, פתח את המסעדה לפני כ-16 שנה, במקום בו החזיק קודם לכן חנות מסחר קטנה. "אני מרגיש אכזבה, כי אנחנו רוצים לקדם את השלום, אבל עכשיו חוזרים אחורה", הוא אומר, "לפני כן לקוחות הגיעו מהמרכז והיה כיף לעבוד עם כולם. זה מקום מיוחד, של אחווה ודו קיום. עכשיו ההרגשה לא נעימה. מחזור העסקים שלי ירד ב-90% ומה שמאפשר לי להחזיק מעמד זו העובדה שאין לי הרבה הוצאות".

זינה חאלד (50) הבעלים של מסעדת סאריה בעכו, מספר על ירידה של 80% בכמות הלקוחות. "זה מצב עצוב, מאוד עצוב", הוא אומר, "בן רוצה לחיות וצריך להתמודד עם שטויות שלא יודעים לפתור. מתחילת האירועים הלקוחות לא מגיעים, משני הצדדים, אנשים חשים בפחד. מי שנפגעים בסופו של דבר הם בעלי עסקים והאנשים הפשוטים שעובדים בעסק. אני מדלל משמרות ואומר לעובדים להישאר בבית. במקום להעסיק 15-10 איש ביום, יש שניים. אין לי ברירה, כל כמה חודשים יש פרץ שכזה".

חאלד, נשוי ואב ל-4 ילדים, פתח את המסעדה בשנת 2000. "בשבוע החולף מחזור המכירות שלי שאף לאפס, לא כיסיתי אפילו עלויות ניקיון וחבל, עבדתי קשה כדי להגיע לעסק וכל הדברים הללו משפיעים. אם המצב הזה יתמשך אני עלול להגיע לקריסה. כמה אפשר לחיות על האובדראפט? יש מסים, יש משכורות וההוצאות נמשכות, אי אפשר לברוח מהן ולקחת עוד ועוד הלוואות, בסוף מגיעה קריסה".

חלאד מספר כי הוא מתגורר בבניין משותף עם שכנים יהודים וערבים ביחסי שכנות טובים. "אנחנו לא רק חברים, אנחנו משפחה והלוואי שבכל המדינה יהיו אותן הדעות", הוא אומר, "כולי תקווה שיחלוף הענן השחור הזה, שלא מאיר שום דבר. זה מאכזב. בעבודה השוטפת אנחנו חיים ביחד, מחצית מהחברים שלי הם יהודים וביום יום יש לנו חיים נורמאליים, אבל כל האירועים הללו יוצרים מצב לא טוב".

"התחושה שלי היא פשוט אי נעימות", הוא מוסיף, "אני לא מרגיש נוח כשאני מסתובב ברחוב, כי האווירה לא נעימה. כשרואים את כל החדשות זה מוציא את החשק לצאת מהבית. אנשים הולכים למסעדות שהם רוצים להנות ולהתפנק, למי יש חשק עכשיו, כשהאווירה לא טובה? זה לא רק בעכו, התחושה זהה בכל ישראל, בנצרת, בנתניה ועוד. בעכו רגוע ויש מודעות ברוך השם שזה לא עובד ולא יועיל לשום דבר.

"מה שקורה זה פשוט זוועה", הוא מוסיף. "מדוע אנשים יכולים להסתדר ולחיות ביחד ביום יום אבל מגיע גל כזה ומחזיר את כל המדינה 10 שנים אחורה מבחינה כלכלית-חברתית. גם אם הכל יסתדר מחר - ייקח גם זמן לצאת מהטראומה. אנשים צריכים לחשוב רחוק - צריך לחיות את היום היפה ולא עם סכין ולא עם אקדח. עצוב לי, זה כמו לחיות בג'ונגל". 

"חפים מפשע נפגעים ללא סיבה"

בדרום, האזרחים הבדואים, במיוחד אלה שעובדים במקומות דוגמת המשטרה, שירותי הכיבוי ומד"א, עובדים לצד היהודים ומקווים לטוב. "אני מודאג מהמצב, אבל במקום העבודה שלי אני מרגיש הכי בטוח", מספר רשף משנה נאיף אלזיאדנה (44), תושב הפזורה הבדואית, המשרת כקצין חקירות דליקות מרחבי בנגב. בעבר שירת כמפקד תחנת כיבוי רהט כ-12 שנה וכקצין צה"ל ובמשטרה. "אני לא מרגיש שום שוני או הבדל ביחס של הקולגות שלי. מה שקורה היום הוא מצב בו חפים מפשע נפגעים ללא כל סיבה או רק בגלל היותם יהודים".

יחד עם זאת השירות עלול להציב בעיות בקרב סביבת המגורים. "אני לא מתייחס לדעות של אחרים כלפיי ביישוב שלי, מסביב. מעריכים אותי גם במגזר היהודי. הכבאים היהודים מחזקים אותי. הם שומעים בחדשות שבמגזר עושים הפגנות, מביעים עמדות קיצוניות נגד היהודים. הם אומרים לי: 'אם אתה צריך עזרה אנחנו נמצאים לרשותך'. יש עוד 11 לוחמי אש מהמגזר שעובדים בתחנות הכיבוי בנגב.

רשף משנה נאיף אלזיאדנה נציב הכבאות רב טפסר שחר איילון(צילום: באדיבות דוברות כיבוי נגב)

"לוחמי האש עובדים במשמרות ומגבים אחד את השני, אוכלים יחד, מטיילים יחד, יוצאים לשריפות ולחילוצים יחד. כאשר אחד מאיתנו נכנס לבית בוער החבר שלו, בין אם זה בדואי או יהודי, מחפה עליו ומעניק לו כל סיוע. אפילו בחגים אנחנו נעזרים זה בזה. מחליפים משמרות ומשתפים פעולה כדי שכל אחד ייהנה מהחג שלו. אני 18 שנה במערך הכבאות ומפקד התחנה מתייחס אליי כאל כל קצין אחר. העבודה שלנו היא עבודת הצלה, באנו לסייע לאזרחים ולהציל חיים בכל מצב. זה שונה מאוד ממקומות עבודה אחרים".

רס"ר סלימאן אלג'מעין (37), תושב הכפר הבדואי ביר הדג', עובד כסייר בתחנת משטרת דימונה, בעיר שעברה ביום שישי האחרון טלטלה: נער יהודי תושב דימונה דקר שני בדואים שעובדים בעירייה ושני פלסטינים המתגוררים במחנה אל-פואר דרומית לחברון. "אנחנו עובדים מסביב לשעון כדי לתת מענה לכל האיומים בגזרה. מאירועים פליליים ותאונות דרכים עברנו לאירועים ביטחוניים יותר", מספר אלג'מעין.

סלימאן אלג'מעין ויאיר אוזן במשטרת דימונה(צילום: הרצל יוסף)

אלמג'עין חש שלמרות המצב - העבודה עם הקולגות חזקה יותר מאי פעם. הם נאלצים לעבוד זה לצד זה במציאות ביטחונית לא פשוטה. "אני מרגיש שהמשטרה זה לא סתם מקום עבודה אלא שליחות. המצב הביטחוני לא שינה את המצב. אני חי עם הקולגות שלי והם כמו משפחה. אנחנו חברים לעבודה ולפעמים גם לשולחן האוכל. הם מכבדים אותי כבדואי ואני אותם כיהודים.

"המצב היום מאוד רגיש ואני מאוד רגיש אליהם. אנחנו מנסים שזה לא יפגע לנו בעבודה. יש לנו עבודה קשה במציאות רגישה ולא נותנים לזה להיכנס ולחלחל. אנחנו חיים את המציאות שחיים בירושלים - פשוט במינון נמוך יותר. אני רואה את המציאות משני הצדדים. בניגוד לחברה הערבית שרואה את זה רק מצד אחד. ביישוב ביר הדג' אין בית בו לא היה מישהו שתרם למדינה. ביישוב שלי כמעט בכל בית נמצא בן אדם שעשה צבא, מאז קום המדינה ועד היום".

"הקולגות כמו משפחה". סלימאן אלג'מעין ויאיר אוזן(צילום: הרצל יוסף)

"המצב מבחינת העסקים הוא קטסטרופה", אומר חאלד אבו לטיף (44), יו"ר לשכת התעשייה והמסחר הבדואית בנגב. "אנחנו חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. את הקשרים שלנו, שבנינו במשך עשרות שנים עם אחינו, לא בני דודינו, היהודים, לא ניתן לחבורת קיצונים משני הצדדים להרוס. אנחנו בקשר הדוק עם המגזר היהודי בין אם במסחר ובין אם בקשרים אישיים. גם בשמחות וגם בצער אנחנו באים לבקר את חברינו".

"בין יום הפכה רהט למקום מפחיד"

אבו לטיף, תושב רהט, מספר כי הספקים מפחדים להתקרב לעיר. "הרבה מקומות נשארו בלי סחורה", הוא מציין, "בין יום הפכנו למקום מפחיד, מקום של טרור. אנחנו לא מסתכלים על אנשים כלקוחות, אלא כאורחים. זה מה שאנחנו רואים בהם. כל מי שבא לבקר אותנו הוא אורח רצוי. לא הסתכלנו על דת או על גזע. אני לא חושב שהמצב הזה צריך להימשך. אם ראש הממשלה לא יכול להנהיג את המדינה ולהשליט סדר - הוא לא ראוי להיות ראש ממשלה. אם הוא לא יכול, שנשיא המדינה ריבלין יירד לעם. כולם רוכשים לו כבוד. הוא היחיד שיוכל לכבות את האש הזו".

"המצב הזה נגרם בגלל אנשים קיצונים, ואני לא יודע מה הם מנסים להשיג בזה מלבד שנאה", הוא מוסיף, "אני קורא למנהיגי שני הצדדים להתאזר בסבלנות, לשבת ולדבר, ולהתרחק מכל השנאה הזו. היא לא הייתה אף פעם. אני לא יודע מאיפה היא נבעה בבת אחת. מה שומעים עכשיו ברחוב? התחילו לפחד לצאת מהבתים? כל אחד התחיל לחשוש, תושבי רהט חוששים שיראו בהם מחבלים. מסתכלים שמאלה וימינה.

"אותו דבר יהודים שמבקרים אצלנו בתור אורחים, ולא רק ספקים ולקוחות. שואלים כל הזמן מה המצב ברהט. אלה חששות שווא. צריך לעקור מהשורש את השנאה הזו. אני קורא לביבי נתניהו, ראש הממשלה של כולם, שיקרא קריאות לשלום ואהבה ולא יצית את האזור. שלא ייתן לקיצונים כמו ליברמן ולבנט לזרוע שנאה. אם היה חבר כנסת או כל מנהיג ערבי קורא קריאות כמו ליברמן שצריך להחרים עסקים יהודים - זו הייתה הסתה וכל העולם היה קם נגדו. אבל כשחבר כנסת כמו ליברמן אומר דבר כזה הכל כרגיל. אף אחד לא נזעק. אל תשימו עוד דלק על המדורה".

שיפוצניקים: הערבים לא מגיעים לעבודה

בהתאחדות קבלני השיפוצים טוענים כי רוב הפלסטינים המועסקים בענף נמנעים מלהגיע לעבודה בימים אלו, וכך גם חלק ניכר מהעובדים הערבים. הסיבה לכך לטענתם, היא חשש מצד הלקוחות הישראלים. "קבלנים רבים שוחחו איתנו וסיפרו שהיו במעברים כדי לקחת עובדים, אבל המעברים היו כמעט ריקים לגמרי", מספרים בהתאחדות.

(צילום: שאול גולן)

על פי נתוני ההתאחדות, בתחילת השבוע נעדרו מהעבודה 80% מכ-37,000 הפועלים הפלסטינאים בענף. גורמים בשוק טענו כי הנתון מוגזם בצורה משמעותית, אבל אישרו שהתופעה קיימת. "קבלני שיפוצים מוצאים את עצמם מול דרישות של לקוחות רבים שלא להכניס ערבים לדירה", מספרים שם, "מדובר במיוחד בדירות שהלקוחות משפצים אך עדיין מתגוררים בדירה".

בהתאחדות מוסיפים כי יש קבלני שיפוצים שביקשו גם מהפועלים הערבים הישראליים להימנע מלהגיע לעבודה בשלב זה, ורבים מהם אכן לא הגיעו. "אנחנו מבקשים דבר אחד - יציבות בענף", מסר ערן סיב, יו״ר ההתאחדות, "כל זעזוע כזה או אחר גורם לאנשים לא לשפץ את ביתם ולנו זה גורם למיתון ולפגיעה משמעותית בפרנסה".

בענף הבנייה לעומת, המצב הביטחוני פחות מורגש בינתיים על פי הקבלנים. "הבעיה היא בעיקר בענף השיפוצים ולא בבנייה הסטנדרטית", הסביר גורם בכיר בענף, "בענף הבנייה יש קבוצות מסודרות, עם פועלים שאוספים בבוקר מהמחסום ומחזירים אותם בערב, לאחר שעברו מראש את כל הבדיקות הנדרשות. בשיפוצים לעומת זאת, מדובר בעובדים שעובדים לבד בדירות מבודדות".

עם זאת הוא מזהיר כי מדובר במצב הפכפך. "עד כה לא קיבלנו תלונות מיוחדות ואני לא צופה בעיה קטסטרופלית מבחינת בניית הדירות, אבל המצב עלול להשתנות. בארועים בטחוניים קודמים המצב היה נסבל כל עוד המדינה לא סגרה את השערים, אבל כשמתחילים לדבר על סגר, כמו עכשיו, זה גורם לפועלים לא לבוא, מצד אחד בגלל בלבול וחוסר מידע בשטחים, ומצד שני בגלל שהצבא מקשיח את התנאים ומספר הנכנסים יורד משמעותית. באירועים גדולים ומתמשכים זה מורגש".