רודפים אחר הבלתי מושג? עדיף שתיהנו ממה שיש

המרוץ המטורף של החיים הוא בעצם המסע הארוך אל האין. מסע אל מה שאין לנו ואל מה שהיינו רוצים שיהיה לנו. אנחנו סובלים כי אנחנו רוצים משהו שאין ועסוקים כל הזמן בלנסות ולהשיג אותו. האם אנחנו באמת זקוקים למה שאין לנו, האם נהיה מאושרים רק אחרי שנשיג זאת? אנחנו לא באמת יודעים.

אנחנו יכולים להביט סביבנו: האם האנשים שמשיגים את מה שאין להם, הם אנשים מאושרים? לא. חלקם לא מאושרים כלל, וחלקם אולי מאושרים לזמן קצר, ואז רוצים עוד משהו שאין להם. ובאותו רגע שהם בוחרים לרצות עוד משהו שאין להם, הם כבר לא מאושרים. הם חזרו למסע אל האין.

קראו את הטורים הקודמים בסדרה:

שחררו את העבר המיותר - כדי לזכות בחופש

יש לכם טענות כלפי אחרים? תבחנו את ההתנהגות שלכם

תהיה גבר - תתחיל להתרכך ולהתחבק

מי אמר שאנחנו צריכים יותר?

אז מדוע בעצם אנחנו רוצים את מה שאין לנו, מדוע אנחנו לא מסתפקים במה שיש לנו? כי זה מה שלימדו אותנו. ההורים שלנו דחפו אותנו ל"הישגים", אמרו לנו שאנחנו חייבים "להצליח", והבטיחו לנו שאם "נתקדם" בחיים, או אז נהיה מאושרים.

אז התקדמנו בחיים, הרווחנו עוד כסף, התקבלנו לעבודה טובה יותר, עברנו לדירה גדולה יותר, קנינו מכונית חדשה יותר, ונחשו מה? אנחנו לא מאושרים, להיפך. אנחנו עייפים, מתוסכלים, מאוכזבים ונרגנים בגלל מה שעוד לא השגנו. בגלל מה שעוד אין לנו. אנחנו לא מסופקים, אנחנו לא נינוחים, אנחנו לא נהנים ולו לרגע אחד.

הדבר המדהים בכל העניין הזה הוא שאנחנו סובלים רק בגללנו. אנחנו אלה שמייצרים את הסבל שלנו. הוא לא מגיע מבחוץ, הוא לא עבודה של אחרים, הוא רק שלנו.

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הוא שאנחנו צריכים יותר, שאנחנו חייבים יותר, שמה שיש לנו זה לא מספיק, ושאם נסתפק בזה אז זה אומר שנכשלנו. כלומר, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הוא זה שגורם לנו סבל, שמייסר אותנו, שמקטין אותנו. אם הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו היה שונה, יכול להיות שהיינו מרגישים יותר טוב.

אפשר גם אחרת

אז אם המרוץ המטורף של החיים, המסע הארוך אל האין, לא עושה לנו טוב גם אם אנחנו מפיקים ממנו תוצאות ו"מתקדמים" בחיים, אולי אנחנו צריכים להתנהג אחרת? אולי המרוץ הזה הוא הבעיה ולא הפתרון?

אני למדתי על בשרי שלפעמים לא צריך לרדוף אחרי האושר אלא דווקא להפסיק לרוץ, לעצור, להתבונן ולראות שהאושר כבר כאן אצלנו. הוא חלק מאתנו, רק שאנחנו לא רואים אותו, לא נוגעים בו, או לא מסתפקים בו. אנחנו הרי תמיד רוצים עוד.

אולי כדי להיות מאושרים, עלינו להסתפק במה שיש לנו? בבן או בבת הזוג, בדירה, בעבודה, בילדים בחברים, ובפנאי שלנו. מוזר, נכון? בלתי נתפס, והפוך לגמרי ממה שאנחנו מכירים.

זה הרי סותר את כל מה שמלמדים אותנו, את החלום האמריקאי, את התפיסה המערבית ואת התורה הקפיטליסטית. כולם, בכל רחבי העולם כל הזמן מטיפים לנו, בדיוק כמו הורינו, שחייבים לרוץ, להשיג, להצליח, לגדול, להיות מפורסמים או עשירים.

אבל אם כבר הבנו שהסיפור הזה שקרי, שאין לו תכלית, שהוא מייצר לנו עוד עוגמת נפש ועוד מפח נפש, בואו ננסה את הדרך האחרת. בואו נעצור לרגע, נשמוט את האחיזה בהצלחה. בואו נשחרר את המחנק וניהנה ממה שיש. נלך לים, נשב מול השקיעה, נשתה כוס יין, נשחק בחצר, נתחבק, נלטף ונאהב את מי שאוהבים אותנו. אלה החיים ואין חיים אחרים. זה הכי טוב שיש.

תודה לביירון קייטי על ההשראה.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת