זה לא מכתב התאבדות, זה מחזה
הבמאי והדרמטורג עמיר קליגר העלה בתיאטרון חיפה את המחזה המורכב "4.48 פסיכוזה", שהשלימה שרה קיין יומיים לפני ששמה יד בנפשה. "זו יצירה שצוללת למצולות החשוכים ביותר וחוזרת מהן. היא פונה לקהל חי לא מת", הוא מסביר בראיון ומודה: "גם אני אעדיף את אדם סנדלר ברוב לילות השבוע"
12 שנה חיכה בסבלנות. המתין כמו צייד לרגע הנכון. לא שלא הבליחו מפעם לפעם הבטחות להזדמנות. איכשהו בזו אחר זו הבטחות הופרו, הזדמנויות, לכאורה, התמוססו, חלומות קרסו. כמעט ויתר. ואז זה קרה. הצטלבות דרכים שהובילה ללידתה של יצירה חד פעמית, אירוע משמעותי ויוצא דופן בתיאטרון הישראלי. "4.48 פסיכוזה", המחזה האחרון שכתבה שרה קיין, קרם עור וגידים בתיאטרון חיפה.
הבמאי והדרמטורג עמיר קליגר, עוף מוזר בשדה התיאטרון, הצליח להביא לראשונה לבמת התיאטרון הממסדי, מחזה של המחזאית הבריטית, כותבת פנומנאלית, רדיקלית ומעוררת מחלוקת שהתאבדה בגיל 28, יומיים לאחר שסיימה את כתיבתו. זה לא ברור מאליו. למעשה אפילו בתיאטרון הלאומי בלונדון יציגו מחזה של קיין לראשונה בעונה הבאה.
"4.48 פסיכוזה" הוא אולי הטקסט הקשה ביותר לפיצוח של המחזאית הבריטית שהתמודדה עם דיכאון קליני, התקפים פסיכוטיים, כניסה ויציאה ממחלקות סגורות בבתי חולים פסיכיאטריים. קיין כתבה את הכאב לפרטי פרטיו מתוך המעמקים, את הפסיכוזה מתוך התהום עצמה.
"ובכל זאת, יש חיים ויש יצירה", אומר קליגר בראיון לקראת סבב נוסף של הרצות של ההפקה שבשל היקפה מציגה לעתים נדירות. "התאהבתי במחזה בזכות המשפט האחרון שבו: 'Please Open The Curtain', או בתרגום שלנו: 'בבקשה תדליקו את האור'. הדמות הזו נלחמת מלחמת חורמה בניסיון לחיות ולהתמודד עם השדים שמוצצים את נפשה. היא מוותרת בסוף, מפסידה במלחמה וברגע האחרון מתחרטת ומבקשת שההצגה תמשיך. מה יותר אופטימי מזה".
קליגר עונה מבלי שנשאל לטוענים כי הטקסט שכתבה אינו מחזה אלא מכתב התאבדות. "זו הבחנה גסה ושטחית ובגלל שקיין התאבדה יומיים אחרי שסיימה את הכתיבה, בעל כורחה אפשרה לכל החכמולוגים לדבר על המחזה מבלי שתוכל להגן עליו. היא כתבה, שִכְתבה ודייקה את המחזה לאורך שנה. היא דברה עליו.
זה לא טקסט שנכתב בפרץ אובדני. שרה קיין כתבה תיאטרון והמחזה הזה, באופן שאני לא מכיר אף מחזה אחר, בודק אם יש סיכוי לנקודת מפגש וחיכוך לא הרסנית בין העולם לנפש.
"כשלוקחים ביטוי כל כך כמוס ושברירי של נפש ובודקים אותו בסביבה ציבורית כמו תיאטרון, נשאלת השאלה האם האישי מסוגל להפוך לציבורי ולשרוד את הטרנספורמציה האכזרית הזו. זה בודק את היכולת להתבונן בזולת ולחשוב שהוא אתה. יש בי חשד עמוק בנוגע ליצירות שמרוקנות ומשאירות אותך משולל רצון לחיות. זו יצירה שצוללת למצולות החשוכים ביותר וחוזרת מהן. זה מחזה שפונה לקהל חי לא מת ומוכיח את תעצומות הנפש שגדולות לפעמים מהחיים".
מה יש בטקסט הזה ששווה היה לחכות 12 שנה כדי לממש?
"לא נפגשתי מעולם במחזה שהשפיע עליי ככה תוך כדי קריאה. הרגשתי שאני יודע איך לספר אותו. שגם אם יהיו עוד אלף גרסאות, שלי משמעותית. זה הפך לאובססיה דווקא כי מדובר במחזה פרוץ, חופשי, משולל כל נקודת אחיזה. אין בו מקום התרחשות, דמויות, סצנות, כלום. זה 24 פרגמנטים של טקסט פתוח לכל פרשנות. ידעתי מה אני רוצה לעשות, מה צריך לעשות ואיפה הוא פוגש אותי. אנשים לא הבינו מה זה הדבר הזה. זה רק חיזק אותי. הבנתי שסביב המפגש שלי עם החומר, מתלקח משהו מאד אישי".
אבל למה?
"בגלל היופי שבחומר שביטא והפיק אזורי חרדה והזדהות. זה אחד המחזות הכי רומנטיים שקראתי בחיי. הרגשתי שזה שדה שבתוכו נבדקים המושגים אהבה, תלות, אמון, יצירה, חיוניות, יופי, אמפתיה".
קליגר, 35, נולד ברעננה. אל התיאטרון פילס דרך לא שגרתית, ממש כמו העבודות שיצר לאורך השנים. בית ספר רגיל, מאוחר יותר תיכון אלון לאמנויות ברמת השרון. למסלול של לימודים גבוהים, בחר שלא להמשיך. בשנים האחרונות הוא מלמד כתיבה יוצרת במרכזים לילדים מחוננים ולפני שנה מונה לתפקיד הדרמטורג של תיאטרון חיפה.
"את מסע הלימוד החשוב אני עושה היום", הוא אומר, "אני בחיפוש מתמיד אחרי מורים, אנשים שהשהות לצדם מלמדת, מאתגרת, מעשירה, מכשילה ומעודדת. אני מחפש מסגרות שמאפשרות חופש פעולה, פרטנרים אמיתיים, תחושת ערך, השפעה ומשמעות". בשנתיים האחרונות כתב שני תסריטים - האחד עם הבמאי דני רוזנברג, והשני עם הבמאי אמנון קוטלר. במקביל הוא עובד על שני פרויקטים בתחום החינוך. "פחות משנה לי המדיום. אני מחפש שותפים שאני אוהב ומסגרות שאוכל להתפתח בהן. צריך להיות ראויים לזכות שמאפשרת לבחור ביצירה ובחינוך ולקדש אותה".
אתה חיה מוזרה. מבליח אחת לכמה שנים, מסנוור בכישרון ונעלם. זה מבלבל.
"אותי זה לא מבלבל. אני פשוט מאד לא מונוגמי בעבודה. אני בוחר לעשות דברים שמאתגרים אותי ושבתוכם אני יכול לממש אידיאלים שאני מאמין בהם".
זו הצגה שמלכתחילה לא מכוונת לקהלים גדולים. זו גם בחירה
"בפינוק ובתמימות אינפנטילית, אני יכול להרשות לעצמי שלא לחשוב על מציאות החיים שבה אנחנו פועלים. זו אחריות שאני פתור ממנה. אני מאמין שחומרים שנוגעים בלבי ומשנים את חיי, עשויים לפגוש גם קהל. אני משוכנע בכל לבי שיש לזה קהל והוא לא אזוטרי. כמה אנשים יבואו? זה תלוי בכל כך הרבה גורמים כמו היכולת לתווך את הדבר, לפתות את הקהל, לבנות בקהל פוטנציאלי אמון. יוצרים בכל העולם נמצאים בתחרות קשה מול מתקפת הגירויים, הפיתויים והאפשרויות. לגרום לבנאדם להתקלח, להתלבש יפה ולבוא לתיאטרון, זה קשה וזה הפך ליותר קשה ובצדק".
ובכל זאת הקאמרי, בית לסין, הבימה עמוסים קהלים. אולי זה תלוי בסחורה?
"לא אמרתי שאין קהל לתיאטרון. להפקות תובעניות קשה יותר להביא קהל, וגם בתיאטראות שהזכרת קורים דברים דומים. אמנים נוטים להתעלם מזה אבל 90 אחוז מבני האדם מצויים במלחמת הישרדות יומיומית. למה שיבוא להם לעבור חוויה תובענית מטלטלת בערב? גם אני שישה מתוך שבעה ימים בשבוע, אעדיף את אדם סנדלר בלילות. אני לא הולך לפגוש סרטים של ברגמן מתוך איזו 'תרבותנות', אבל כשמתעורר בי הצורך העמוק שזקוק למענה הזה, אני אחפש אותו בספרים, בסרטים או בהצגות. אני מעדיף קהל שמגיע מתוך צורך אמיתי לפגוש עשייה. זה קורה מעט. זה לא מסמן בעיני את הקהל כבעיה".
זה כורח המציאות?
"כורח הנפש ומציאות החיים הספציפית שלנו. זו מדינה קשה ושוחקת. פיטר ברוק אמר שאף פעם לא יהיה פה תיאטרון משמעותי באמת, כי המציאות שלנו תמיד תהיה יותר מעניינת, מורכבת, קשה, מאתגרת, מבלבלת ומדכאת. להגיב על המציאות הזו בלי להיות דידקטי או פשטני זה כמעט מופרך. לפצח את היכולת להגיב למציאות בצורה אמנותית רגישה ומורכבת זה מסובך, להוסיף עליה אתגר ותובענות באופן מתגמל אמנותית, זה קשה ואז למצוא קהל שזקוק לדבר הזה, זה כמעט בלתי אפשרי. אני לא נאיבי. אני מבין שזו משימה. כמו ניתוח לב פתוח. אנשים הולכים לניתוח כי הם זקוקים לו. יוצרים מחפשים את אותו הצורך. אנחנו פונים לאלה שזקוקים למפגש".
לתיאטרון חיפה הוא הגיע בעקבות פנייה של משה נאור, המנהל האמנותי. "הוא היה צריך להיאבק חודש בספקנות שלי. זה ייאמר לחובתי, אבל המפגש שלי עם התיאטרון הרפרטוארי מלא בחשדות לא תמיד מבוססות. יש הרבה עניין של דימוי ועם כל הכבוד, זה לא שכל מה שאתה רואה בפרינג', זה יצירת מופת. בכל מקרה פגשתי אדם מפוכח שרואה את המציאות על כל רבדיה: הכלכלית, הפוליטית, האמנותית והבינאישית. היה בזה משהו מרענן ומשכנע. בשלב זה לא העליתי בדמיוני כאופציה לשים את "4.48 פסיכוזה" על השולחן. זה היה מפגש ששינה את חיי".
אפשר לספור על כף יד אחת הפקות בסדר גודל כזה.
"אני מסכים, והמשמעות מעוררת תקווה שיבוא יום בו תמיכה אמנותית וכלכלית של תיאטרון בהפקה 'מסוכנת' תהיה דבר טריוויאלי. שהפקות כמו 'פסיכוזה' או 'נופל מחוץ לזמן' של יחזקאל לזרוב בגשר, יהיו אלמנטריות. היכולת של תיאטרון חיפה להכיל יצירות שכאלה, לא על הדרך ולא כמס שפתיים או כהפקה צדדית, אלא בעוצמה משאבית וחזון אמנותי, מרגשת בפני עצמה".
בעזרת מעצב התפאורה, עמית דרורי, הוא מסגר את הבמה. בין הקהל לשחקנים מפרידה זכוכית. "המצב הנפשי שבו היא נמצאת צלול באופן טוטלי ובלתי חדיר. זכוכית חושפת ומפרידה בו בעת. המחזה מדבר בלי סוף על הקונפליקט בין גוף לנפש שכלואה בתוכו. היא מוגפת בזכוכית וצריך לחדור את המעטה. זו היתה תגובה אינטואיטיבית לטקסט שהולידה את השאלה מה קורה אם ננתץ את הזכוכית. הגוף הפיזי ינצל, אבל מה עם הדבר הבלתי נראה הזה שנקרא נפש? אותו ננפץ".
קליגר אסף סביבו יחידה עילית של יוצרים בהם המתרגם דורי פרנס, מעצבת התאורה פליס רוס, המוזיקאי גיא כוכבי מעצב התנועה אופיר דגן ומעצבת התלבושות רונה משעול. "זו הפקה שגרמה לי להבין כמה מקצוע הבימוי אובר-רייטד. כל מה שאתה צריך זה לקחת את היוצרים הטובים בעולם, לעודד, לעודד ולעודד אותם. זהו. אם הייתי מקים בית ספר לבימוי, הוא היה נמשך יום. זו ההרצאה שהייתי נותן ואז משלח אותם למצוא את היוצרים הכי טובים שהם יכולים למצוא. עבדתי עם אנשים שמידת הכישרון, הרגישות, ההבנה והחברות שלהם אינסופית".
אם בהפקות אחרות שהוצגו בעולם, פוצל הטקסט למספר דוברים, קליגר חיפש את האחת. ידעתי שעד שלא אמצא אותה, לא יוצאים לדרך. הטקסט הזה הוא הזמנה לשחייה עם כרישים. זה לא תפקיד שאתה מסכים לקבל על עצמך, אתה חייב להיות אובססיבי כלפיו. המפגש עם לירון בן שלוש היה זה שחיכיתי לו 12 שנה". את השחקן ישי גולן שמגלם בהצגה דמות גברית נוכחת-לא-נוכחת, שידך לו משה נאור. "נפגשנו והאינטואיציה היתה עצמתית. ישי היה מה שנזקקתי לו כדי לצאת לדרך".
באופן פרדוכסלי קליגר מגדיר את מערכת היחסים שלו עם התיאטרון במושגים של אהבה-שנאה. "כקהל, תיאטרון טיפה פחות ממופלא מביך אותי. זו סיטואציה קשה. אתה יושב ומתבונן על יוצרים שחושפים בפניך את רצונותיהם, יומרותיהם וכוונותיהם האמנותיות ובעל כורחך כועס עליהם, בז להם, מבטח, מעריך, מעריץ או אוהב אותם. זה יחסים מאד אינטנסיביים. בניגוד לאהבת הקולנוע הבלתי תלויה שלי, האהבה לתיאטרון תלויה במלא דברים. זו אולי הסיבה שאני יוצר אחת למיליון שנה".
פרדוקס נוסף הוא חוסר החשיבות שהוא מייחס ליצירה המשכית. "אני לא מסוג היוצרים שהבערה מתחוללת בהם ברמה היומיומית. יכולות לעבור שנים עד שיופיע הניצוץ שיחזיר אותי לשם. הרי זה דבר מופרך מהיסוד לחשוב שאנשים צריכים להקשיב לך. לפנות שעתיים מזמנם, לשתוק ולהקשיב למה שיש לך להגיד. אותי זה תוקף אחת לכמה שנים שפתאום נדמה שיש לי משהו מספיק חשוב להגיד כדי שאבקש מקהל להקשיב. אני לא חי בחסך, יש דברים אחרים חוץ מתיאטרון".
"4.48 פסיכוזה" - יום ה', 26 בנובמבר, 20:30, תיאטרון חיפה; מוצ"ש, 28 בנובמבר, 20:30, תיאטרון חיפה
